ליטוף לסרבנות הפלשתינית: יום אבל על הקמתה של ישראל מנוגד לרוח האו"ם

החלטת העצרת הכללית של האו"ם משלשום לציין בחודש מאי הקרוב את יום הנכבה, היא למעשה החלטה לקיים יום אבל על הקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה הזאת לא רק מעידה על הלך הרוח של הפלשתינים ומסבירה מדוע ישראל לא הצליחה מעולם לחתום עימם על הסכם שלום, אלא גם מדגישה את התפקיד ההרסני של הקהילה הבינלאומית בסכסוך במזרח התיכון.

בניגוד למקובל לחשוב במערב (ובחוגים מסוימים בישראל), יום הנכבה לא נועד לציין אסון הומניטרי שאירע לפלשתינים במלחמה עם ישראל ב־1948. לא על ההרוגים, הפצועים או פליטי המלחמה מתאבלים הפלשתינים, כי אם על עצם הקמתה של מדינת היהודים. זהו אבל על ה"אסון" הפוליטי של עצמאות ישראל, ולא על המחיר האנושי שגבתה המלחמה.

למה דווקא 15 במאי?

הראשון שטבע את המונח "נכבה" ("אסון" בערבית) היה האינטלקטואל הסורי קונסטנטין זורייק, בספרון שכתב עוד בזמן מלחמת העצמאות, בקיץ 1948, בשם "משמעות האסון". הוא הסביר שם באופן מפורש: "תבוסת הערבים בפלשתינה אינה מהמורה פשוטה... היא אסון... שבעה צבאות ערב הכריזו מלחמה על הציונות בפלשתינה, ונאלצו לשוב על עקבותיהם". זה היה עוד בטרם שככו הדי הפגזים, ולפני שנודעו מספרי הקורבנות. אבל דבר אחד היה כבר ברור: מדינת ישראל הוקמה.

המלחמה ב־1948 הייתה שיאו של מאמץ ערבי משולב להכשיל את כוונת היהודים להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. במשך יותר מחצי מאה עשו ערביי האזור כל שביכולתם כדי לסכל את הכוונה היהודית - הם ניסו (ואף הצליחו לפרקים) לעצור את ההגירה היהודית, קיימו הפגנות ופגעו ביהודים. הם התנגדו לכל יוזמה שמשמעותה הייתה הקמת מדינה יהודית, ולו בחלק מארץ ישראל. בסופו של דבר דחו גם את תוכנית החלוקה, שרק השבוע צוינו 75 שנה לקבלתה באו"ם, ויצאו למלחמה.

המחשבה ש־600 אלף בני אדם, ועוד יהודים, הצליחו להביס אז 60 מיליון ערבים מוסלמים, הייתה ועודנה בלתי נתפסת בעיניים ערביות. זו ההשפלה הגדולה ביותר, מקור התסכול, הזעם והאלימות שמופנים כלפי מדינת ישראל. זו המשמעות האמיתית של ה"נכבה", האסון שבהצלחתם של היהודים להקים מדינה נגד כל מאמצי הערבים.

העובדה שהפלשתינים מציינים בכל שנה את יום ה"נכבה" דווקא ב־15 במאי מעידה על כך באופן ברור. אם היה היום הזה מיועד לציין את המחיר האנושי ששילמה החברה הפלשתינית במלחמה, ניתן היה לבחור ביום אחר, שבו התרחש דבר מה משמעותי בשדה הקרב; למשל, יום הקרב בכפר דיר יאסין, או היום שבו נפלה חיפה הערבית לידי היישוב היהודי. לאירועים האלה הייתה השפעה רבה על מהלך המלחמה, והם משקפים אובדן פלשתיני אמיתי.

לעומת זאת, דבר לא אירע ב־15 במאי מלבד הקמתה של מדינת ישראל יום קודם לכן. הדרישה הפלשתינית מהעצרת הכללית לציין את יום הנכבה משקפת אפוא את תפיסת העולם הפלשתינית, שגם 75 שנה לאחר האירועים עדיין רואה בהקמת מדינת ישראל אסון שאין להשלים עימו. רבים בעולם הערבי, ובתוכם הפלשתינים, עדיין לא מכירים בזכותם של היהודים להגדרה עצמית, ולא מקבלים מדינה ריבונית יהודית בשום גבול שהוא.

לא יהודה ושומרון ולא ההתנחלויות הם שעומדים בלב הסכסוך. אלה לא היו על הפרק בזמן תוכנית החלוקה או במלחמת העצמאות, ובכל זאת ראו הערבים בהקמתה של ישראל "נכבה". העובדה שהפלשתינים עדיין מציינים את הנכבה, וכעת גם מבקשים מהקהילה הבינלאומית כולה להצטרף אליהם, מעידה כאלף עדים על תפיסת עולמם. מי שרוצה להבין מדוע נכשל בעשורים האחרונים המשא ומתן לשלום, צריך רק להקשיב לפלשתינים: מבחינתם, האבל על הקמתה של ישראל עדיין נמשך.

בעשורים האחרונים בחרו הפלשתינים פעם אחר פעם להמשיך את המאבק נגד ישראל ולדחות הצעות שלום, מכיוון שמשמעותן הייתה להכיר סוף־סוף במדינת ישראל. גם כשהוצעה להם מדינה פלשתינית עצמאית, ללא התנחלויות, עם בירה במזרח ירושלים, השיבו הפלשתינים בשלילה. ההסבר לכך פשוט: המלחמה על קיומה של ישראל עדיין נמשכת מבחינתם.

שום קשר לכיבוש

באופן פרדוקסלי, הדרישה הפלשתינית לציין את יום הנכבה יכולה דווקא להקל מאוד על הדיפלומטיה הישראלית, שבמשך שנים מנסה לשווא לשכנע את דעת הקהל העולמית כי בלב הסכסוך עומד הסירוב הפלשתיני להכיר בישראל. הפלשתינים הצליחו להוליך שולל רבים בקהילה הבינלאומית (וחוגים מסוימים בישראל), כשטענו שאם רק תסתלק ישראל מיהודה ושומרון - הכל יבוא על מקומו בשלום. והנה, הם עצמם מודים כי לא ה"כיבוש" הוא הבעיה, אלא עצם קיומה של ישראל.

כמו תמיד, אפשר לסמוך על ארגון האומות המאוחדות שיעשה בדיוק את ההפך מהנדרש. במקום לשדר לפלשתינים מסר חד־משמעי כי עליהם להכיר במדינת ישראל ולפתור עימה את הסכסוך בדרך של פשרה, ממשיך האו"ם לתת רוח גבית ולחזק את הסרבנות הפלשתינית. קיומו למעשה של יום אבל על הקמתה של מדינת ישראל, אחת החברות באו"ם מאז 1949, הוא חסר תקדים ומנוגד לרוחה של מגילת האו"ם. ההחלטה לציין את יום הנכבה בבניין האו"ם בניו יורק היא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של החלטות, שרק יאריכו את משכו של הסכסוך.

אפשר היה לנצל את 15 במאי הקרוב כדי לערוך חשבון נפש אמיתי - הן של הפלשתינים, על סירובם העיקש להכיר בזכותם של היהודים למדינה, והן של הקהילה הבינלאומית, שלא עשתה מאום כדי לתפוס את השור בקרניו ולהתעמת באופן ישיר עם תפיסת העולם הערבית. שכן, רק כשירגישו הפלשתינים כי אין להם ברירה אלא להכיר בקיומה של ישראל - ניתן יהיה להגיע עימם לפשרה. עד אז, למרבה הצער, ימשיכו הישראלים להיאלץ להילחם על מקומם.