מה שחסר למדינת ישראל זו מנהיגות

בתחילת יוני 1982, כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, הייתי קצין צעיר בסוללת תותחנים על גבול הצפון. מהר מאוד, כחודש אחרי שסיימתי קורס קצינים, מצאתי את עצמי מוביל עשרות חיילים לתוך לבנון, במה שכונה אז מבצע שלום הגליל. שנה וחצי ביליתי בארז הארזים - מעמק עיון ועד עין זחלתא, מהגבעות שמעל ביירות ועד אגם קראון. יריתי אינסוף פגזים על האויב, ספגתי מטחי סוכריות של אושר מהנוצרים ומהדרוזים. אבטחתי את שיחות השלום בין ישראל ללבנון, שהביאו לחתימת מעין "הסכם אברהם" מולנו.        

בהרי השוף ובפאתי ביירות שמרנו על עצמנו מכדורי האויב, ולא היינו מודעים להתקפות האכזריות שניהל השמאל הישראלי נגד ממשלת בגין־שרון. שמענו במעומעם על מעשה הבגידה של אורי אבנרי ושותפותיו, שהלכו לראיין לכאורה את יאסר ערפאת ולמעשה חיזקו את האויב.

מה שידענו היטב, בניגוד לעלילות שהופצו תוך כדי ואחרי המערכה, הוא שהצבא הכיר לעומק, הרבה לפני פרוץ הקרבות, את המטרות הרחבות של המלחמה. אצלי בנגמ"ש הפיקוד היו מונחות תוכניות של מבצע אורנים, שכללו כיבוש קו כביש ביירות־דמשק. ואם כל קצין בקו, כמוני, היה מודע לתוכניות המטה הבכיר, אין ספק שדבר לא הוסתר גם מראש הממשלה.

כולנו הצדקנו את הסיכונים שקיבלנו על עצמנו, גם לנפגעים ולקורבנות. הבנו שצריך לעצור את האויב הפלשתיני, שהפך את לבנון לבסיס להתקפות על הצפון. הסכמנו שחשוב לתת מכה ניצחת גם לסורים, ששלטו בלבנון ותזמרו את ההתנכלויות.   

מה שלא יכולנו לדעת אז, הוא שהמלחמה ההיא תהיה אחרונת המלחמות שבהן מדינת ישראל הציבה לעצמה מטרה אסטרטגית ועמדה בה, לפחות למשך 40 שנה; המלחמה האחרונה שבה ישראל היא הצד היוזם, שחותר להכריע את האויב; מלחמה שבה ישראל נהגה כמו כל אומה נורמלית, שמנהיגיה מנחים את הצבא להכניע או לגרש את האויב. לא לאותת, לא להעביר עוד סבב, לא לשלוח מסרים. ב"שלום הגליל" ישראל הצליחה לגרש את יאסר ערפאת, על כל מטהו וגיסותיו, הרחק לתוניס. עד שבאו רבין ופרס וחוללו את אסון אוסלו, שהכניס את מטה האויב וצבאו לתוכנו. שרון ובגין אמנם לא הצליחו לשנות אז את פני המזרח התיכון, הנוצרים והדרוזים לא סיפקו את הסחורה המובטחת ולא העבירו את מדינת לבנון לצידנו - אבל המטרה העליונה של המלחמה הושגה במלואה.

מאז ועד היום כל המהלכים הצבאיים של מדינת ישראל נבעו מהיגררות, מטעויות וממצוקה. אף אחד מהם, חוץ מעצירת הטרור במבצע חומת מגן, לא השיג כל מטרה. ממלחמת לבנון השנייה, שנוהלה בחוסר אחריות פושע, ועד כל המבצעים בפאתי עזה. כולם חסרי מחץ ונעדרי כל מטרה, פרט להשגת שקט מדומה, קצר מועד. כולם מבטאים מדיניות של מבוכה ומורך. לא שחסר למדינת ישראל כוח, מטרות וחזון, לא שאין מי שיגשים את אלו. מה שחסר לנו באותן שנים הוא מנהיגות.

ריבונות במקום תקנות

מעניין מה היה קורה, לו שר המשפטים היה מעלה הצעת החלטה להחיל את הריבונות הישראלית על היישובים היהודיים ביו"ש. מתווה דומה למה שהבטיח לשווא בנימין נתניהו לחסידיו, כשהסכים למדינה הפלשתינית של תוכנית טראמפ. רק שהפעם זה היה אמיתי. פיתוי מעניין היה מוצב בפני אנשי האופוזיציה הטוענת לכתר הימין, חלופה משופרת מאוד לתקנות יו"ש, שלא עברו השבוע.

המהלך הזה היה מנחית מהלומה על שתי ציפורים מורעלות: גם מציב את נתניהו ועדתו בסיטואציה בלתי אפשרית, וגם פותר את הרעה החולה שאנחנו נושאים איתנו מאז 1967. כי בשנים הללו נבנתה קונסטרוקציה משפטית שמפלה לרעה את יהודי יו"ש, לעומת אזרחי ישראל האחרים, כזו שמותירה כוח עודף ומסוכן בידי שר הביטחון, הפרקליטות ובג"ץ. וחשוב לזכור - התקנות שבעין הסערה אמנם מסדירות את שגרת החיים ביו"ש, אבל זו שגרה רעה מאוד.

נכון, לו שר המשפטים היה דוחף בכנסת את החלת הריבונות ביו"ש, גורמי השמאל והמרכז בקואליציה היו מתפוצצים מזעם, אבל מה זה בכלל משנה אחרי ביצועי רע"מ, מרצ והעבודה השבוע. כאשר אפילו היוזמה הפופוליסטית־קומוניסטית לחוק שכר מינימום שיחסל את המשק הפרטי, נתמכה על ידי מתפרעי הקואליציה ממפלגות השמאל והערבים.

הניסוי אכן נכשל, לפחות במובן זה שהרכב הקואליציה הנוכחי לא מסוגל להוביל יותר כלום. כשהשורות האלו נכתבות, להיט העריקה התורן הוא ניר אורבך, אבל זה כבר לא באמת משנה. כל מרכיבי הקואליציה מבינים שהם עמוק במסע בחירות, ולכן חותרים לכיוון המצביעים שלהם.

המפתיע הוא שדווקא הקואליציה הבלתי אפשרית הזו השיגה הישגים שעוקפים מימין את ממשלות הליכוד, בוודאי אלו של נתניהו. החל מאי־הכניעה לחמאס במצעד הדגלים, דרך מניעת החזרת הקונסוליה האמריקנית לירושלים והמדיניות האגרסיבית מול איראן, וכלה במהלכי חיזוק ההתיישבות היהודית בגולן ובגליל ועוד.

אבל, כיוון שגורל הקואליציה נחרץ והיא תקרוס רשמית בחודשים הקרובים, דווקא משבר תקנות יו"ש מזמן למרכיבי הימין שבה הזדמנות היסטורית להגיע להישגים ולהשיק מסע בחירות חסר תקדים. בנט, שקד וסער יכולים להכניס את נתניהו וסמוטריץ' לדילמה בלתי אפשרית. שהרי אצבעות מרכיבי הימין שבקואליציה, יחד עם האופוזיציה שמימין, יכולות להוביל חקיקת בזק חסרת תקדים, שתתקן את כל מה שהליכוד לא עשה בכל שנות שלטונו. בכלל זה להחיל את כל חוקי הכנסת באופן ישיר על אזרחי יו"ש, לבטל שורה של תקנות וצווים מפלים, ליישם את חוקי התכנון והבנייה של מדינת ישראל על היישובים היהודיים ושטחי C, להסיר את "היתר העסקה" שמונע מישראלים לרכוש קרקעות ביו"ש ועוד לאין קץ. על הדרך ניתן היה לחוקק את פסקת ההתגברות שתחסום אפשרות לבטל חוקי כנסת בידי בג"ץ, הפסקה שנתניהו נמנע במכוון מלקדם.

מבחינת בנט, סער ושות' זה יהיה מסע הבחירות האולטימטיבי, שבו יוכח עד כמה הם הימין האידיאולוגי־האותנטי. מבחינת אנשי ימין אמיתיים שבאופוזיציה, זה יהיה חלום מתוק־אוטופי. הייתכן שסמוטריץ', בן גביר ואורית סטרוק יצביעו נגד? ואילו פקודות ינחית נתניהו לחסידיו?  

ספק רב אם יש למישהו האומץ הנדרש להוביל מהלך דרמטי שכזה, אבל במלכוד המופרע שאליו נקלעה המערכת הפוליטית, כך מסתמן התסריט המתון והנבון מכולם.