ימנים טובים, ימנים רעים

בתחילת השבוע, במוצאי "יום ירושלים", צייצה שרת המשפטים איילת שקד: "יותר דגלים, יותר שמחה, יותר ריבונות ואפס טילים". היתה זו תרומתה החיננית למסר שדחוף היה לממשלת השינוי לקדם בכל דרך ובכל מחיר: אצל נתניהו ביטלו את המצעד וחטפנו טילים, והנה תחת לפיד ובנט, "היהודים מרימים את הראש", כלשונה.

זו השוואה מפוקפקת, משום שסיומו הצורם של יום ירושלים אשתקד היה גם חריג ביחס ל־12 שנות ממשלות הליכוד; עובדה שהאקלים היה מספיק חריג כדי שבנט ושקד יודיעו בעטיו לאומה ש"ממשלת השינוי ירדה מהפרק". פנקסנות נושנה מצידי, אבל חיונית להבנת המהלך התעמולתי: ההקבלה בין שני ימי ירושלים אינה נקודתית, אלא מערכתית. היא חלק ממערכה תודעתית נרחבת לסימונם של "ימי נתניהו" כימי־ביניים אפלים וקודרים, כתקופת שפל וקיפאון שנחלצנו ממנה אך בקושי. עמדנו על סף תהום, כפי שאומר מדי פעם בנט.

הרעיון המוביל בקמפיין הזה הוא תיאורה של ישראל תחת שלטון הליכוד כמדינה תקועה ומוזנחת. הכל היה תקוע, עד שהורוביץ ומיכאלי נכנסו למשרדיהם; הכל היה מוזנח עד שבאו שאשא ביטון והנדל. במילותיו של בנט: "ייאוש רחב ותחושה שהמדינה תקועה ומסוכסכת", שמצריכים בדחיפות "ממשלת הצלה". גולת הכותרת היא כמובן המשבר החברתי שנדחף לכל סטטוס ולכל ציוץ ולכל נאום: עידן נתניהו פורר את החברה הישראלית עד כדי כך שהשסע בינינו מסוכן יותר מכל אויבי ישראל גם יחד.

פעם עמד פה המחנה הלאומי

בנט ושקד כמובן לא מקוריים פה. השותף והאח לפיד הלהיב בסופ"ש שעבר את משתתפי הפיקניק השנתי של "יש עתיד" עם המלל הידוע על ממשלה שפויה של אנשים נורמליים, והוסיף: "אתם הצלתם את עם ישראל מאלטרנטיבה". ממה בדיוק? "ממשלת בן גביר וביבי גזענית, חשוכה ואלימה ולא דמוקרטית". זה בדיוק הסיפור: סימונו של גוש הליכוד ושותפיו כעיסת חושך וגזענות אחת גדולה.

רק שהמהלך הפסיכו־פוליטי של לפיד הוא נועז פי כמה: אחרי שהצליח לפצל את גוש הימין במישור המפלגתי והאלקטורלי, הוא פונה לפירוקו המנטלי. המטרה היא לרוצץ כל שארית שנותרה ממה שהיה פעם הסולידריות המפוארת של המחנה הלאומי. לא במקרה התייחסותו היחידה בטוויטר ל"יום ירושלים" הסתכמה בגינוי לארגון להב"ה ול"לה פמיליה"; לא סתם טרם שמענו ממנו גינוי נחרץ, חד־משמעי ותקיף לשיח השנאה כלפי מתנחלים וחרדים שדולף מהקרחונים הנמסים של הורוביץ וליברמן. ולא לחינם הוא פיתח אובססיה לביטוי "ממשלת בן גביר־ביבי". העניין הוא לסמן, דרך השוליים המושחרים, את הליכוד כולו, ובכך למקם את נתניהו, וגם את לוין ואדלשטיין, וכמובן אמסלם ורגב, באותו אזור חיוג של מנודי הממלכתיות.

למשטר הסימון הזה יש אפקט פסיכולוגי: אנחנו חיים במציאות שבה יאיר לפיד מכתיב למחנה הלאומי מיהם ימנים טובים ומיהם ימנים רעים. הסמוטריצ'ים, החרדים המשתמטים, חברי כת הביביזם: הם מעבר לגדר ההפרדה, אי־שם במרחב הטומאה. אדם שפוי לא יסכים להיראות במחיצתם, עדיף גם לא להיקלע בטעות עם אחד מהם לאותה הקומה בחניון. דמויות ממסדר הממלכתיות, דוגמת יועז הנדל או מתן כהנא, הפנימו זה מכבר את רוח המפקד, ואני חושד שההבחנה התרבותית הזו בין "ראויים" ל"פסולים" מעולם לא הפריעה להם. הנתון המדאיג הוא שעוד ועוד דמויות בימין העכשווי ניגשות מרצון להתכופף בפני הצלפת השוט המנטלית הזו ומתכבדות בקלון חבריהן לשעבר.  

רק בשביל לקבל חיבוק

התגובה המוסרית המצופה מדמויות כמו שקד ואלקין, ובמידה מסוימת אפילו סער, היא לדחות את רטוריקת התיוג הזו בשאט נפש, משום שההיסק המשתמע ממנה חותר תחת זהותם הפוליטית, בהנחה שנותר ממנה דבר מה. המסר המתגבש מתוך שני קווי המתקפה התודעתית הזו הוא שמה שפעם קראנו לו גוש הימין, הוכח כבלתי כשיר לשלטון. לפני כשנה הוא הותיר את ישראל מוזנחת ומסוכסכת, ועכשיו הוא מאיים לחזור למכה אחרונה שתחסל סופית את הדמוקרטיה והממלכתיות.

העובדות לכאורה לא משנות; לחלקנו כבר נמאס לחזור עליהן, אבל התחושה היא שאין ברירה: ישראל של 2009 ליקקה את פצעי האינתיפאדה וההתנתקות, ברכיה שקשקו מטיפוסים כמו השופט גולדסטון ושריה התרגשו כשמיקרונזיה הצביעה בעדה באו"ם. את 2021 היא סיימה עם מבצע חיסונים הרואי בקנה מידה גלובלי, במעמד שמתקרב למעצמה אזורית, עם כלכלה משגשגת ואתרי בנייה בכל פינה, אה, וגם עם הסכמי שלום. מכם מצופה להאמין שלכל אלה אחראית כמובן היד הנעלמה, ולא נתניהו וחבורתו "האלימה והלא־דמוקרטית".

זו הסיבה שחשוב כל כך להתעכב על הציוץ הלכאורה־אגבי של שקד. כשהיא טורחת להזכיר טילים ביום ירושלים אשתקד, כשליברמן וסער מדקלמים "הזנחה", כשבנט מתאר מורשת של פלגנות - וכשכולם ביחד מנהלים בשליחות לפיד מלחמת בוץ נגד הביביסטים והסמוטריצ'ים - הם למעשה מודים שהם עצמם היו שותפים בשלב זה או אחר לממשלות כושלות, שאת חזרתן יש למנוע בכל דרך; שאפילו כשהוא נהנה מיתרון אלקטורלי, עדיף שהימין לא ישלוט ללא השגחה צמודה.

החמור מכל הוא שהלחץ הפסיכולוגי של לפיד מצליח, קצת כמו בריוני רשת שמאיימים בשיימינג: גם עכשיו, כשהתלות ברע"מ הפכה פומבית וכשכולם מבינים שיש גם "פלירט" עם המשותפת, נציגי הימין בקואליציה יותר מפחדים להיתפס כבעלי שיחה עם ביבי, מאשר כשותפים פסיביים של טיבי. זה בר תקנה, אבל עדיין מעציב לראות איך דמויות שמתגאות בהדר בית"רי ואיך שחקני נשמה שפעם הבטיחו "לא להתנצל", רוצים כל כך לשמוע שהם "ימנים טובים", ועוד מהטאלנט של נוני.