הוועדה המסדרת

מי שעקב אחר הדיון, ראה דמות פוליטיקאי שכאילו לקוחה מימים אחרים. שיקלי היה קשה כלפי בנט, אבל הביא לכנסת בהירות מוסרית שמזמן לא ראינו

ראש הממשלה נפתלי בנט הוא מסוג הגיבורים שסובלים ממחסור במעשי גבורה. הוא מעריץ של רס"ן רועי קליין, וחשף את זה שוב כשאמר בראיונות לפני כארבעה חודשים "קפצתי על הרימון". קליין עלה בסערה השמיימה. בנט עלה עלה עלה, עד לראשות הממשלה. הוא מעריץ של יוני נתניהו מאז ילדותו. "כמו דור שלם גדלתי על דמותו", אמר. והוא מעריץ של חברו שנפל עמנואל מורנו.

כקצין, בנט הוא בוגר אחת התקופות הגרועות בתולדות צה"ל. חוויותיו הידועות הן תסכול צבאי קשה והיחלצות ממלכודות חיזבאללה. כך היה במבצע ענבי זעם של שמעון פרס ואהוד ברק ב־1996; וכך במלחמת לבנון השנייה, שהביאה אותו לבחור בפוליטיקה. הוא דומה בנושא הזה למפקדים שדמותם המנהיגותית עוצבה בשטח הקטן של החווה הסינית ב־1973, ואשר הביאו את הטראומות וחוסר האונים של הקרבות האלה אל ימי מנהיגותם הפוליטית בשנות ה־90 של המאה הקודמת.

דומה שמאז הדברים הכואבים שהטיח בו אחיו של מורנו ז"ל, משה, לפני כמעט שנה, לא שמע נפתלי בנט דברים כל כך קשים כמו אלה שאמר ח"כ עמיחי שיקלי בוועדת הכנסת. בתקשורת נהוג למתן את הדברים כשמדובר בבנט. אז המשפט המתון ביותר שהטיח משה מורנו לפני פחות משנה היה: "הוא אמר לי שהתמונה של עמנואל נמצאת מעל מיטתו ושהוא הולך לאורו. הוא לא עשה זאת... מי שלא הבין בשלושת השבועות האחרונים שחזרנו לשנת 48', יש לו בעיה". הוא הזכיר גם חבירה למפלגת תומכי טרור.

שיקלי היה קשה ומדויק ללא רחם: "נפתלי בנט, איילת שקד והנשרכים אחריהם פגעו פגיעה אנושה ומבישה בעמוד התווך הזה, ואת הנזק שהם חוללו לדמוקרטיה הישראלית ייקח זמן רב לתקן. נכון, מטבעם של דברים הפוליטיקה היא גם זירה פרגמטית המחייבת פשרות, ולא ניתן לעמוד אחת לאחת בכל ההתחייבויות לבוחר, אבל מחזה אימים של הפרה סיטונאית גורפת ובוטה כל כך של כל ההתחייבויות הליבתיות החשובות ביותר, המהוות את עצם הלוז האידיאולוגי של מפלגת ימינה - הוא מאורע חסר תקדים בדברי ימי ישראל. אירוע שבהשאלה מעולם המונחים הצבאי, דגלים שחורים מתנוססים מעליו".

בנט סידר לשיקלי את הבמה. הקהל, ורבים עקבו במשך היום אחר הדיון בוועדה, ראה דמות שכאילו לקוחה מימים אחרים. לא אנכרוניסטית, אלא במובן של כנות, יושרה, אומץ אזרחי, ניסוחים אפקטיביים מדויקים שזורים במידה הנכונה בפתוס, ובעיקר אלו היו עמדות שהובעו בצורה כזאת שלא ניתן היה לפקפק באותנטיות שלהן. הן היו משכנעות. שיקלי גרר אל המשכן אורחת שמגיעה לשם לעיתים רחוקות: בהירות מוסרית. זו בלטה על רקע ההופעות הבוטות של השר מתן כהנא, קצין חיל אוויר בדרגת אלוף משנה (מיל') ושל ח"כ רם שפע. למחרת התייצב למסדר האלוף יאיר גולן, שגידף את שיקלי ואמר שבא מאשפתות.

אבל העיקר אלו דברי שיקלי. האשמות כל כך חמורות בתחום הפוליטי והמוסרי מחייבות תגובה. אפשר היה לצפות שהפרשנים ימחקו את שיקלי באמצעי ההשמדה הרגילים נוסח "אין תופסים אדם בשעת צערו"; אך גם זה לא היה. ב"הארץ" שויך שיקלי למפלגת "מגיע לי" או שהוגדר כ"קדוש מעונה". מעונה, אבל ללא מענה.

ההשפעה שיש לבנט בתקשורת הישראלית היא ביחס הפוך להשפעתו בציבור. התמיכה בו הצטמצמה מאז הגיע לראשות הממשלה. אבל הביקורת משבחת, כמו שאומרים סוכני יחסי ציבור במודעות פרסום לעוד ספר נוסח "הסתכלתי למשה רבנו בעיניים". בתחילת השבוע האשים מייסד אתר "מידה", ד"ר רן ברץ, בפוסט שפרסם בפייסבוק, את בנט ושקד שהפעילו לחץ לסגירת המימון של "מידה" ובכך כמעט הביאו לסגירתו. הם ודאי יכחישו. מבחינת התחושה שמותר לו לעשות דברים מעבר למקובל, בנט מזכיר את אהוד ברק. אומרים שהוא חדור תחושת עליונות. אבל ברק לפחות זכה באמונם של 26 מנדטים למפלגתו וניצח בבחירות אישיות את נתניהו. הוא ניסה לעשות דברים משמעותיים ונכשל. ספק אם ברק הבין אי פעם מדוע נתניהו הצליח ביוזמות רבות, כולל ביטחוניות, והוא רשם בסופו של דבר הצלחה אחת בלבד: דיכוי החלטי של מהומות הערבים בצפון בתחילת אוקטובר 2000. גם זאת בגלל הנכונות של ניצב אליק רון לקחת אחריות ברגע האמת.

הצלחתו של בנט היא בתפעול ערוצי התקשורת המשפיעים. אלה עוזרים לו לשים שמיכה רטובה של הדחקה על מחדלים קשים שעלו לעם ישראל בחיי אדם. אפילו ההפעלה הכושלת של צה"ל בחודש הפיגועים, הופכת על ידי פובליציסטים למחדל בלעדי של צמרת צה"ל. צה"ל, שהיכה בחוזקה בשנה שעברה בעזה, מוצג כגוף שמונע יוזמות צבאיות של תגמול קשה נגד חמאס או חיזבאללה. אף על פי שיש ביקורת מוצדקת על תוכניות הצבא, ברור שמי שבולם מהלומה משמעותית בעזה זהו החבר הלא כל כך סמוי בקואליציה, מנסור עבאס ומפלגתו רע"מ. בנט וגנץ משלימים עם סחטנות של מפלגות אנטי־ציוניות, כפי שאמר ח"כ שיקלי. הרמטכ"ל כוכבי יודע שאין טעם ללחוץ בנושא, ואזרחי ישראל יוצאים בהמוניהם להצטייד בנשק פרטי.

פוליטיקה של משפיענים

לפי התוכנית, השר לפיד ורה"מ בנט היו אמורים בשלב הזה לפורר כבר את הגוש הלאומי. אלא שבפועל, זו ימינה שמתפוררת

הכרזתו של שיקלי כ"פורש" נעשתה כעניין טכני, אף שלא ביצע עריקה על מנת לקבל פרס. זהו צעד כוחני נטו, שמעיד על הכישלון של בנט ויאיר לפיד. לפיד מוביל פרויקט היסטורי ובנט הוא שותפו. האם שותף זוטר, או שווה כוחות? המוביל, בכל אופן, הוא לפיד. בשנה האחרונה הוא אמר לכתבים כי בנט והוא רצים יחד בשוחות מאז 2012. כלומר, עוד מלפני הבחירות של 2013.

החזון של לפיד הוא לא בדיוק מדינת כל אזרחיה. אבל ברור שהתנגדותו לחוק ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, התנגדות שהתפתחה במחצית השנייה של העשור הקודם, היא משמעותית ביותר; היא כרוכה יותר בסעיף האמריקני בחזונו. הוא מדבר בשפה של מחלקת המדינה. העימות עם ערביי ישראל פגע קשה בתורת השבטים של הנשיא לשעבר ריבלין. התורה המעוותת והאנטי־ציונית הזאת היתה אמורה לחבר חלקים מהימין לפרויקט של לפיד. פה נכנס נפתלי בנט. הימין כבר לא מבטא, לפי השקפה זו, עקרונות אידיאולוגיים ותוכניות של אינטרסים לאומיים, ביטחוניים וכלכליים; הימין הפך לעניין של פוליטיקת זהויות. אומרים: הדבק הוא שנאת ביבי. זה לא נכון. יש חזון. שנאת ביבי היא כלי עבודה. היא מטופחת בכוונת מכוון.

היו רגעים שנראה היה שלפיד קרוב להגשמת חזונו במישור הפוליטי. זה קרה ברגעי משבר שבמרכזם החרדים. למשל, עבודות הרכבת בשבת. או הקמת כחול לבן עם בני גנץ והרמטכ"לים. 10 חודשים אחרי הקמת הממשלה נראה שהפרויקט של לפיד תקוע, אם לא נכשל. מי שאשם בכישלון הוא בנימין נתניהו. הוא איתן על הרגליים. ההישג הגדול שלו הוא שמירה על לכידות הגוש הלאומי, אלה שעדיין מאמינים במדינה היהודית. הפרשניות קוראות לזה "גוש ביבי". "רק לא ביבי" מול "רק ביבי". עוד דרך לסילוף המציאות באמצעות מינוח רעיל. רוב גדול של עם ישראל רוצה בהמשך קיומה של הציונות ושל המדינה היהודית. אך מיעוטים שתלטניים, באמצעות מפלגה ערבית אנטי־ציונית, הצליחו בדוחק להקים קואליציה. קואליציית "שבטים" כביכול: השבט השמאלי־אשכנזי־חילוני, שבט המתנחלים והשבט של ערביי ישראל.

ההנחה היתה שמנהיגותו של בנט בשבתו כראש ממשלה תצמח כפי שצמחה בתקשורת בימי "איך לנצח מגיפה", לפני פחות משנתיים. הוא היה צריך להימדד היום על 15 או 20 מנדטים לפחות. עם כל השוני העצום ביניהם, צריך להשוות את בנט לגולדה מאיר כדי לקבל פרופורציות. בעיתוני התקופה, נכתב על גולדה כי "היא לא היתה פופולרית" והפוליטיקאים ראו בה אישה שרק יודעת לשנוא. "ימים מועטים לפני שהגיעה לכס ראש הממשלה, נערך סקר דעת קהל על המועמדים לרשת את לוי אשכול... פחות מאחוז אחד... בחרו בגולדה מאיר". ואז חל המהפך בתדמיתה. "כמה שבועות אחרי כניסתה לתפקידה... 82 אחוז מהנשאלים תמכו בגולדה מאיר. כמעט בן לילה הפכה לגיבורת העם", נכתב ב"העולם הזה". האישה החזקה הזאת המשיכה להוביל את הכדור. במאי 73', אחרי כארבע שנים בראשות הממשלה, היא זכתה לתמיכה של 73 אחוזים בציבור שרצו בהמשך כהונתה. גם היא לא נבחרה, אלא העסקנים הבכירים בחרו אותה כמועמדת פשרה.

הציבור לא מזהה בנפתלי בנט מנהיג. בנט הוא משפיען. זו תופעה ייחודית במדינות הדמוקרטיות, שמשפיען מגיע לשלטון כשדעת הקהל והציבור לא חשובים לו. חשובים לו רק הגורמים שאותם הוא מסמן להשפעה. גם יאיר לפיד תקוע על 17 מושבים בסקרים. הליכוד היה אמור להיות תחום לשמורת טבע של מזרחים. כל כמה זמן מופיע מישהו ומסמן בנוזל צהוב את תחום הגידור והאין כניסה. האחרון שעשה את זה היה שלמה גרוניך. התגובה הפבלובית הרחבה לדבריו מדגישה את פוליטיקת הסימון וההפרדה.

אבל הליכוד כציר המרכזי של המדינה קיים ובולם את לפיד ובנט, שחשבו שקודם כל צריך להפיל את נתניהו ואחר כך נטהר את היעדים. בשלב הזה של כהונתם, הם היו אמורים לא רק להגדיל את התמיכה הציבורית שלהם, אלא גם לפורר את הגוש הלאומי. לעקור מתוכו את הלבנה החרדית, או חלקים ממנה, וההישג הגדול אמור היה להיות עקירת כמה פורשים מתוך הליכוד עצמו. לפי המודל של סיעת סער, שמבוססת על עריקים. קרה כמובן ההפך. בנט, שקד וסיעתם התפוררו. הסקרים מעידים שהליכוד התחזק, מעבר ל־35 מנדטים. והתמיכה האישית בנתניהו כמתאים ביותר לראשות הממשלה היא מעבר ל־40 אחוז. למרות האישומים נגדו, הוא מקבל תמיכה ולגיטימציה מהציבור כפי שקיבל רק בכמה נקודות שיא בעבר.

בין המשואות

האליטות בישראל גאות פחות ופחות במדינת ישראל, ואולי מפקפקות בהצדקת קיומה, וכבוד מוענק למי ששותף לתעמולה נגדה

ההפתעה שלי ביום השואה היתה מנושא הליכי ההעמדה לדין ודרכי המשפט במערב גרמניה נגד פושעים נאצים. זה לא חדש שהגרמנים ניסו להשתמט כמה שיכלו מהעמדה לדין, ובאופן יחסי היו מעט הרשעות ועונשים קלים. אבל בסרט "מורשת פריץ באואר", ששודר לראשונה בערב יום השואה, מתברר דבר לא ייאמן.

במשפטים שנערכו בצורה קמעונאית החל ממשפט אושוויץ ב־1964, הנאשמים נשפטו לפי חוק עונשין פרוסי משנת 1870 בעבירה מסוג רצח. כלומר, נדרש קורבן יחיד ספציפי, אירוע ספציפי מבודד, והוכחה שהנאשם היה שותף ישיר לפשע שבוצע נגד הקורבן המסוים בזמן ובמקום מסוים. הגרמנים, עד פרשת רשת הטרור של פיגועי 11 בספטמבר 2001, לא התייחסו לפשעי השואה כרצח המוני שהצריך מכונת השמדה מורכבת ומסועפת, שכל מי שהשתתף בה אשם ברצח או בסיוע לרצח.
כל התפיסה של נירנברג עם פשעים נגד האנושות או פשעי מלחמה לא התקבלה בגרמניה המערבית עד לפני כ־20 שנה. מערכת המשפט בגרמניה נחשפת ככל כך מפגרת וצינית, שקשה להסביר את ההערצה הגדולה שהיא זוכה לה ממלומדי המשפט בישראל. שלא לדבר על הכסף הגרמני שמושקע בישראל במטרה ללמד את הילידים היהודים דבר גרמני או שניים על ענייני צדק, משפט, זכויות אדם ודמוקרטיה.

האליטות בישראל פחות ופחות גאות במדינת ישראל, ואולי מפקפקות בהצדקת קיומה. עובדה שפעם אחר פעם מעניקים כבוד למי ששותף בהתקפה תעמולתית נגד המדינה. ראה מקרה פרופ' גולדרייך שתרם את כספי פרס ישראל ל"שוברים שתיקה".

הצדקת קיומה של ישראל היא בכך שכמדינה, היא המסגרת היחידה שיכולה להבטיח את קיום העם היהודי. אם כמובן רוצים בהמשך קיומו. פירוק המדינה יחשוף את היהודים לסכנת טבח המוני. לאחר הקמתה עשתה ישראל את הבלתי ייאמן, כש־650 אלף בני היישוב קלטו בתוך שנים ספורות אוכלוסיית פליטים גדולה פי שלושה מהיישוב הקולט. הפליטים מארצות ערב ומאירופה הפכו לחברה. החברה היתה דמוקרטית והפכה ליותר ויותר דמוקרטית ופלורליסטית, מה שלא היתה בתחילת הדרך. זה מה שהופך את ישראל לייחודית בכל העולם. אל תדליקו לה נר, אלא משואת ענק.