מתוך הסרט "שיעורים בפרסית" (2020)

עם רצועת ההמשך על היד

החלופה למדינה היא יהודי ללא מגן • ולכן הקרבה שבין ימי השואה, הזיכרון והעצמאות - מדויקת

"על דעת זאת הנני עומד: יהודי מוכה זמן ומקום; עם רצועת ההמשך על היד; עם תפלת נפש כזאת בעברית; עם כוסף לגאולה ניגוני בעולם מרצחים שכזה! אני בז למרצחי, אני רואם בני חלוף כחיות עולם..." ("שיר ההמשך בהלו" אורי צבי גרינברג). במרחק קצר משיכוני לובלין נותר על עומדו ביתו של מפקד מחנה ההשמדה מיידנק. בית קטן ופסטורלי בפתח המחנה, חמוד כזה. קרל קוך, המפקד, היה טיפוס נאלח, אבל אשתו אילזה קוך, מנהלת חשבונות מדרזדן, היתה חזירה מהגיהינום. היה לה אוסף אהילים עשוי עור אדם שאותם בחרה מראש. קוך נהגה לבחור בעצמה אסירים שאת עורם ביקשה להפוך לאהילים. כמה מאות מטרים מהבית, בתוך הקרמטוריום של מחנה ההשמדה מיידנק, ניצבת האמבטיה ששימשה את אנשי האס.אס שתפעלו את המשרפות. אמבטיה בעלת מערכת אינסטלציה ייחודית. זרם המים הגיע בצינורות שהתחממו באש התנורים שבהם נשרפו יהודים.

אמבטיה ואהילים כאנדרטה לרשע הגרמני, ליעילות הגרמנית, לעובדה שהיהודי נוצל עד תום. רכושו נשדד, כבודו נרמס, שערו נגזז, שיניו נעקרו, עורו הפך לאהיל וגופתו שימשה כחומר בעירה לתענוגות הספא של אנשי האס.אס. אמבטיה קטנה ומוכתמת ואהילי מנורות שמספרים כיצד גרמניה איבדה צלם אנוש, כיצד אנשי מילואים גרמנים, אנשי משפחה למופת, רצחו יהודים לתוך בורות ביערות.

בכל פעם שישראלים בברלין מתרפקים על קיומם בין צאצאי הרוצחים, בכל פעם שאני שומע את הוויכוח בין האסכולה הפונקציונליסטית לאסכולה האינטנציונליסטית (אינטנציונליזם טוען שהפקודות ניתנו מן הדרג הגבוה ביותר, ואילו הפונקציונליזם סבור שהיוזמה באה מהשטח כחלק מהתגלגלות המלחמה), אני חוזר לפרטים עצמם. לאמבטיה, לאהילים מעור אדם, למזוודות של ילדים מהונגריה שנחנקו מציקלון. אמבטיה שמחברת בין האינטציונלי לפונקציונלי, בין ההוראות הגדולות מלמעלה לאכזריות החייתית מלמטה, והפאזל נופל חלק אחר חלק לתוך יצירה הנדסית של רוע מזוקק.

אני כותב את הדברים בערב יום השואה. אלו ימים נוראים. גאולה, חורבן ותקומה בתוך תוהו ובוהו של מחלוקת פוליטית שלא ידענו כמוה. ועל אף הכעסים והשנאות נשתדל לעסוק במהות של מקומנו כאן בזמן ההיסטורי הזה. האם אפשר להפריד בין האסון לתקומה? ברייתא בילקוט שמעוני מפרשת את הפסוק מתהילים "יענך ה' ביום צרה". "אב ובן שהיו מהלכים בדרך, נתייגע הבן אמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה? (בעברית משנאית, כמו בערבית, מדינה היא עיר). אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך הרי המדינה קרובה לך".

ולכן יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות. את החלופה לבית לאומי ציינו אתמול. חלופה איומה. יהודי נודד, עלוב ותלוש, ללא בית, ללא מולדת, ללא מגן. ולכן, הקרבה שבין ימי השואה, הזיכרון והעצמאות נכונה ואפילו מדויקת. כי לפני הזריחה, החושך סמיך יותר. כי יש מחיר עבור שובו של עם ישראל אל בין דפי ההיסטוריה. את הפלישה לנורמנדי ביוני 44', צילם רוברט קאפה האגדי, גדול צלמי המלחמה. קאפה, שנולד פרידמן, לנצח יזוהה עם התמונה "מותו של חייל לויאליסט", שהפכה לאייקון של מלחמת האזרחים בספרד (פדריקו בורל גרסיה, חייל רפובליקני, תועד נופל אחורה מעוצמת פגיעת כדור).

ארבע שנים לאחר נורמנדי, קאפה הגיע לישראל לסקר את מלחמת העצמאות. ב־21 ביוני 1948, כמה שבועות לאחר פריצת דרך בורמה ושבועיים לאחר מותו הטרגי של קולונל מיקי מרקוס (שאף הוא השתתף בפלישה לנורמנדי), התראיין קאפה ל"על המשמר". "מעולם לא הייתי ציוני" מספר קאפה בראיון, "אך שיניתי את השקפתי על ארץ ישראל, עכשיו נוכחתי לדעת כי לרוב יהודי העולם אין פתרון אחר, זולתי ארץ ישראל והללו במתנגדים לך נזקקים לנימוקים שהם לדעתי בלתי מוסריים, כן ידיד אני לארץ הזאת ולאנשיה... לפני כמה ימים אחדים הרגשתי מהי ארץ ישראל. היה זה כשעברתי בכביש החדש לירושלים ונגד עיניי נתגלה המראה של ירושלים העיר". "מה היה הנושא הצילומי המעניין ביותר שמצאת אצלנו"? שואל קולב וקאפה מפתיע בתשובתו. "אשיב לך תשובה שלא ממין השאלה" עונה קאפה. "הנושא המעניין, הכביר ביותר שנתקלתי בו עד כה בכלל, בכל דרכי הנדודים שלי –  היה סלילת הדרך החדשה לירושלים. זה עולה על כל תיאור. הייתי עם הסוללים יומם ולילה וצילמתי את כל השלבים. בתמונות רבות מופיע קולונל מרקוס, הנהדר שבנהדרים, שהוא כשלעצמו היה הבריגדה הבינלאומית של ישראל. והתמונה היקרה לי מכל היא זו של חוצב זקן מירושלים עם זקן ופאות העובד בפילוס הדרך".

ולכן, גם ברגעי הניכור הקשים ביותר שלי כלפי "הממלכה", אני לא שוכח את מצבו של היהודי לפני 80 שנה. הזכות להיות חלק ממפעל התחייה דוהה בצוק העיתים ובשעת רתיחה. אולם המאבק על הקיום, שנדמה היה כי הוכרע, מתחדש היום ביתר שאת. אסור לשכוח את בני האומה התרבותית ביותר באירופה שהכריחו יצורי אנוש בפיג'מות לנגן יצירות של ווגנר ושוברט בזמן שבני עמנו הערומים נשלחו להתקלח בציקלון בי. צאצאי גתה, קאנט ושלגל שטבחו בנו. הרב שך אמר פעם "אשרינו שאנו מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים". שילמנו מחיר כבד על היותנו נרצחים סדרתיים, נרצחים מעולים, אבל הרעיון שהבחירה היא בין קדוש מעונה לקלגס היא איומה ומטופשת. 

בשיר "קודש הקודשים", גם הוא מתוך הקובץ "רחובות הנהר", מספר אצ"ג על הבן הבא למקום ההרגה של אמו ועל הדו־שיח ביניהם. - "ותמיד יומם ולילה עם הרובה, בני.- אמן, אמי.- ואף בבוא הגואל וכתתו עמים חרבותם לאתים והשליכו רוביהם אל האש – אתה – לא, אתה לא!- לא, אמי.- פן יקומו שוב הגויים ואספו ברזל וקמו עלינו שוב ולא נהיה נכונים כאשר לא היינו מוכנים עד עכשיו.. וי!- קדושים דברייך, אמי". אפשר שזו בלבד נותרה תכלית קיומה של מדינת היהודים כיום. מוכנות תמידית. רק סביב מטרה זו יש בין חלקי העם שותפות דרך מסוימת וברית גורל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו