אפשר לבחור לא לעשן. אפשר להחליט לא לשתות. אפשר אפילו לנסות לאכול בריא. יש רק דבר אחד שקצת קשה להיגמל ממנו: אוויר.
וזו בעיה, כי האוויר שאנחנו נושמים בישראל רחוק מלהיות נקי כמו שהיינו רוצים לחשוב.
אחד המדדים המרכזיים לזיהום אוויר הוא PM2.5 – חלקיקים כל כך קטנים שהם מסוגלים לחדור עמוק לריאות, ומשם להגיע למחזור הדם. ההמלצה השנתית של ארגון הבריאות העולמי עומדת על 5 מיקרוגרם למטר מעוקב. בישראל, בתחנות ניטור רבות, הממוצעים השנתיים נמצאים סביב 15, ולעיתים אף גבוה יותר – כלומר, בערך פי שלושה מהרמה שאליה מומלץ לשאוף מבחינה בריאותית.
זה לא רק מספר על מסך. ניתוח משותף של משרדי הבריאות והגנת הסביבה העריך שבשנת 2023 ניתן לייחס לחשיפה ל-PM2.5, לחנקן דו-חמצני ולאוזון כ-5,510 מקרי מוות מוקדם בישראל. לאורך השנים 2015 עד 2023 נע האומדן בין כ-4,600 ליותר מ-6,100 מקרי מוות בכל שנה.
אז איך הגענו למצב הזה?
קודם כול, יש לנו תירוץ די מוצלח: המדבר. ישראל יושבת במקום מצוין אם אתם אוהבים שמש – אבל קצת פחות מוצלח אם אתם אוהבים אוויר נטול אבק. מצפון אפריקה, מחצי האי ערב ומהאזורים המדבריים שסביבנו מגיעות לכאן כמויות גדולות של חלקיקים, בעיקר בדמות אבק. לכן, חלק מזיהום החלקיקים בישראל הוא טבעי ולא בה ממפעלים או מאגזוזים. זה גם אחד הדברים שמקשים על ישראל להגיע לריכוזי PM2.5 נמוכים כמו בחלק ממדינות אירופה.
אבל אי אפשר להפיל הכול על הסהרה.
בכבישים שלנו נוסעים מיליוני כלי רכב, ובמטרופולינים הצפופים הם מייצרים זיהום בדיוק במקום שבו אנשים חיים ונושמים. מנועי בעירה פולטים בין היתר תחמוצות חנקן וחלקיקים, והנזק מתחבורה גדול במיוחד משום שהפליטות מתרחשות בגובה נמוך ובקרבת אוכלוסייה. העלות החיצונית של זיהום האוויר מתחבורה בישראל הוערכה ב-2024 בכ-10.9 מיליארד שקל.
אל התחבורה מצטרפים ייצור חשמל, תעשייה, בתי זיקוק ושריפת דלקים. כל אלה מוסיפים לתערובת חלקיקים וגזים מזהמים, שבסופו של דבר נכנסים לנו לגוף בלי שאנחנו שמים לב.
פה מגיעה עובדה מפתיעה: כשאנחנו חושבים על זיהום אוויר, אנחנו בדרך כלל מדמיינים ריאות שחורות כמו בפרסומות הפחדה נגד עישון משנות ה-2000 המוקדמות. אבל חלק עצום מהנזק לא מתרחש בריאות, אלא דווקא בלב ובמערכת כלי הדם.
חלקיקי PM2.5 מסוגלים לעבור מהריאות אל מחזור הדם ולהגביר סיכון למחלות לב ולשבץ. בעולם, רוב מקרי המוות המוקדם שמיוחסים לזיהום אוויר חיצוני קשורים דווקא למחלות לב איסכמיות ולשבץ, ולא לסרטן ריאות. כלומר, האוויר המזוהם שאנחנו נושמים הוא לא רק בעיה של מערכת הנשימה. הוא בעיה כמעט של כל הגוף.
והקטע המתסכל הוא שאנחנו דווקא יודעים איך לשפר את המצב.
בישראל קיים מאז 2008 חוק אוויר נקי, נכנסו תקני זיהום מחמירים יותר לכלי רכב, הותקנו מסנני חלקיקים במשאיות ובאוטובוסים, הוקמו אזורי אוויר נקי והחל מעבר הדרגתי לתחבורה חשמלית. יש לזה תוצאות אמיתיות: הפליטה השנתית הממוצעת של חלקיקים מכלי רכב כבדים ירדה בכ-93% בין 2014 ל-2024.
זה נתון די מדהים, והוא גם מוכיח שהבעיה לא בלתי פתירה.
מצד שני, נכון לתחילת 2026 היו בישראל רק שני אזורי אוויר נקי, ומאז הביקורת הקודמת לא נוסף אחד חדש. במקביל, מספר כלי הרכב ממשיך לגדול, החשמול של התחבורה רחוק מהשלמה וחלק גדול מהחשמל עצמו עדיין מיוצר מדלקים מזהמים.
זה אולי הסיפור האמיתי של זיהום האוויר בישראל: אנחנו לא עומדים במקום. האוויר השתפר בחלק מהמדדים, טכנולוגיות השתנו ופליטות מסוימות ירדו בצורה דרמטית. אנחנו פשוט עדיין לא מתקדמים מספיק מהר.
בניגוד להרבה בעיות סביבתיות שאפשר לדחות לעוד עשרים שנה, את זו בוער לשנות כמה שיותר מהר, כי אנחנו חשופים אליה בערך עשרים אלף פעם ביום – זה בערך מספר הנשימות שאדם לוקח ביממה. אולי הגיע הזמן שנתייחס למה שנכנס לגופנו בכל אחת מהן קצת יותר ברצינות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו