לקראת יום השפה העברית: הקורונה יצרה דור שלם של תלמידים שמתקשים בקריאה ובכתיבה

דריכות במערכת החינוך לפני המבחן בשפת אם לתלמידי כיתות ד' שייערך היום • הסיבה: הלימודים בזום יצרו פערים בלתי נתפסים בקריאה ובכתיבה בכיתות הנמוכות - ואין פתרון באופק • "כל הרגלי הלמידה נעלמו, המערכת נמצאת בפיגור של שנה וחצי"

תלמידים בבית ספר, צילום: עמי שומן

עברית שפה קשה? יום השפה העברית שיצוין השבוע פוגש אירוע שיא של מערכת החינוך. הבוקר (שלישי) ייערך לתלמידי כיתות ד' במערכת החינוך מבחן בשפת אם (עברית) כדי לגלות את הפערים שנצברו אצלם בשנתיים האחרונות, שבמהלכן השתוללה מגיפת הקורונה.

ההחלטה להתמקד באוריינות שפה נובעת מחשיבותה המכרעת, שכן היא בסיס לרכישת ידע ומיומנויות בתחומי דעת אחרים. במילים פשוטות: ילד שמתקשה לקרוא ולכתוב ייכשל לא רק בשפה אלא גם במקצועות מדעים, ספרות וחשבון - כיוון שיתקשה, למשל, לקרוא את השאלות במבחן.

מורים, הורים, מנהלים, תומכי הוראה וגם במשרד החינוך יודעים שהתלמידים לא מצליחים לקרוא. לא מדובר בפערים כמו בכל שנה אחרת, אלא בדור שלם של תלמידים שמתקשים בקריאה ובכתיבה.

"פיגור גדול בחומר"

"ביחס לשנים קודמות מגיעים אלי הרבה יותר תלמידים משכבות ב' ועד ד'. הם נבהלים מטקסטים ארוכים ולא מסוגלים להתמודד עם קטעי קריאה שיש בחוברות העבודה שלהם", אומרת ז'אן פסקל, בעלת מרכז למידה ומוכנות לכיתה א' בפתח תקווה, ובעלת ותק של 35 שנים בהוראה. "הורים מתלוננים שהילדים לא יודעים לקרוא וגם אם קוראים - הם מתקשים להבין את הטקסט. כל השנים קיבלתי תלמידים בכיתות ב'-ד' ותוך כמה שיעורים הייתה התקדמות, אבל עכשיו זה משהו הרבה יותר עמוק. צריך להרגיל את המוח להיות בקשב. גם השפה וגם הרגלי הלמידה נעלמו".

תלמידות במבחן (צילום ארכיון, למצולמות אין קשר לידיעה), צילום: אורן בן חקון

 

פסקל מסבירה מה הסיבה לפערים המשמעותיים הנוכחיים. "אם נתבונן על תלמידי כיתות ג', למשל, הם לא למדו כבר שנתיים. בכיתה א' הם הפסיקו ללמוד בחודש מארס, ולא גמרו ללמוד קריאה וניקוד עד הסוף כי זה משהו שלומדים לאורך כל השנה. כשהם עלו לכיתה ב' שנת הלימודים נפתחה, נסגרה מייד ושוב היו סגרים. הם לא למדו כלום - לא טקסטים ארוכים, לא אוצר מילים ולא סיימו את רכישת הקריאה. ילד בכיתה ג' אמור לקרוא בשטף כשהוא מבין את מה שהוא קורא, ואמור למצוא תשובות בטקסט. זה לא קורה אצל הרבה תלמידים. הם לא יודעים לקרוא כמו שצריך, זה קשה להם. רואים טקסט ארוך ונכנסים ללחץ".

לדברי פסקל, "המערכת נמצאת בפיגור של שנה וחצי. כשיבדקו עכשיו את תלמידי ד' ימצאו פערים, כי בכיתה ג' יש קפיצה משמעותית ברמת החומר, בשפה, במדרג הלשוני ובאוצר המילים. מצד שני, אלה תלמידים שבמהלך הלימודים בכיתה ג' היו בזום. מה שהם למדו זה לא מספיק".

את תמונת המצב מבהיר גם סיפורן של סילביה בירסן ובתה מיי, תלמידת כיתה ב' מצפון הארץ. גם בירסן מודה שבתה מתקשה בקריאה. את הפער שלה היא מנסה - ולעיתים מצליחה - לצמצם על ידי שעות של עבודה משותפת.

סילביה ומיי בירסן,

 

"הקריאה שלה בסדר", אומרת בירסן. "יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, כמו שאני רואה ושומעת בקרב תלמידים אחרים, ועדיין היא לא קוראת כמו שהייתי מצפה מתלמידה בכיתה ב'. לאורך כל כיתה א' הם היו בזום. הייתי צריכה 'לשבת לה על הראש' כדי שתלמד, כל דבר כזה היה מלחמה".

"את הגיל הכי משמעותי של כיתה א', שבו לומדים אותיות, לקרוא ולכתוב והרגלי למידה, הם לא העבירו בבית הספר. אני הייתי המורה שלה. הייתי צריכה לשבת בבית וללמד אותה. כולם נמצאים בפיגור מאוד גדול. יש הבדלים משמעותיים ביחס לשנת לימודים רגילה. הם בכיתה ב', אבל עד עכשיו בכלל לא סיימו חומר לימוד שהיו צריכים ללמוד בכיתה א'".

אמוג'ים במקום מילים

אך לא מדובר רק במחסור בהקניית השפה. הישיבה הממושכת בבית הביאה לכך שהילדים לא דיברו ובקושי ניהלו אינטראקציה זה עם זה, מה שהשפיע על היכולת הוורבלית שלהם. כך לדברי מורן קלדרון, מרצה בסמינר הקיבוצים במסלול היסודי להוראת השפה העברית ואשת חינוך. "בשפה צריך להיות רצף, אבל במשך תקופה מאוד ארוכה התלמידים ישבו לבד מול המחשב ולא בכיתה עם עוד תלמידים", אומרת קלדרון. "היעדר השיח השוטף האחד עם השני פגע בהם, גם ברמה הרגשית וגם ברמת הבעת הצרכים והרצונות הבסיסיים. במהלך הלמידה בזום האינטראקציה הייתה מינימלית, ולכן גם השיח היה מינימלי. גם אם הם 'דיברו' אחד עם השני זה היה דרך המחשב, בעיקר דרך אייקונים וסמלים שהחליפו את המילה הכתובה. כך גם הכתיבה וגם ההבעה הפכו מאוד מתומצתות.

"בעיניי, חלק מבעיית האלימות כיום זה שמדברים עם הידיים במקום עם הפה כי תלמידים מתקשים להגיד מה הם רוצים. הם מתנהגים את הצורך ופחות מבטאים אותו".

מורן קלדרון, צילום: לילך גל

 

לדברי קלדרון, לכל זאת יש להוסיף בעיה אחרת: בעת פיצול הכיתות, לא היו מספיק מורים מקצועיים ללשון. "בקפסולות, מכורח הנסיבות, כוח האדם סיפק מענה לחזרה לכיתות, מהלך נהדר שהחזיר סוג של רצף. אולם מאידך רמת ההכשרה לא תמיד הייתה מספקת".

מה הפתרון?
"צריך לחזור לבסיס - ללמד את הילדים לדבר, להגיד מה הם רוצים ומה הם מרגישים ולא לדבר עבורם. בקרב צעירים יש לחזק את המודעות הפונולוגית, ליצור שיח, לחרוז חרוזים ולקרוא ספרים. אצל הבוגרים יש להקנות מאגר מיומנויות שפתיות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר