״המילואים הם לא נטל, הם אהבה״: בין שדה הקרב ללימודים באוניברסיטה

בשמחת תורה 2023 הייתי אמור להיות לקראת סיום התואר השני שלי. עם הטבח בעוטף עזה והיציאה למלחמת חרבות ברזל נקראתי לדגל ולבשתי מדים. מאז, כמו רבים וטובים, אני נקרא לסבבי מילואים - בקרוב יהיה החמישי שלי.

הדבר שהיה לי הכי קשה לחזור אליו אחרי סבב הלחימה הראשון היה טבלאות האקסל של המחקר שלי. זאת היתה הנקודה שבה עצרתי, והרגיש לי שאי אפשר פשוט לחזור אליה כאילו לא קרה דבר. כאילו לא היינו איפה שהיינו, כאילו לא איבדנו את מי ומה שאיבדנו, וכאילו לא עשינו דברים כל כך גדולים ואחרים. רק פתחתי את המחשב, וההרהורים והתחושות הגיחו.

אני לא היחיד - בין חבריי בגדוד יש סטודנטים לא מעטים, ואין לי מושג איך ישר אחרי חאן יונס 24' הם הצליחו להתחיל ועוד מעט לסיים תארים ראשונים קשים.

צה"ל מתמודד עם מחסור בלוחמים. כשאני שומע את הקולות מאחיי החרדים, זה מכווץ אותי וכואב לי. אני אדם מאמין שומר תורה ומצוות, והתורה ומצוותיה הם בעיניי העיקר - דבר שהתבהר לי עוד יותר דווקא כשאני לובש מדים בזמן מלחמה.

כל לומד תורה שניגש לסוגיה בקצת יושר יודע לומר שאין כאן שאלה בכלל: כולם צריכים לצאת למלחמה, ותלמידי החכמים הגדולים ביותר ראשונים.

אני מבין את המורכבות, ובכל זאת - כיהודי שהתורה עיקר חייו נורא בעיניי שכך מבטלים בפומבי מצוות ברורות, ובשם התורה. אני ממש לא ראוי להוכיח איש, אבל זה מעבר לי. זו אמת שצריכה להיאמר ולהישמע.

אני גם לא מתחבר למושג "שוויון בנטל". לא נכון לקרוא לזה נטל. זה לא "להידפק". מעשה האהבה הגדול ביותר שישנו, בעיניי ובליבי, הוא היכולת להתמסר לאחר עד מעבר לעצמך - והמילואים הם כאלה. יש בזה גם התעלות, כזאת שלפחות ברגעי חסד מסוימים בלחימה יכולתי להרגיש.

ההתייצבות היא אהבה. היא לגדול מעבר לעצמך. היא לא נטל ולא עונש. היא להתמסר כולך לאנשים שהם לא אתה.

למוסדות האקדמיים אני רוצה להעביר מסר מחבריי: התמיכה מוערכת מאוד, ולצידה - סטודנט במילואים הוא לא עוד אוכלוסייה מתקשה שצריך ליצור לה התאמות אלא, לפחות במובן מסוים, גולת הכותרת של המוסד. בלי האוכלוסייה הזאת אין מספיק לוחמים, ובלי לוחמים כנראה גם לא יהיה מוסד שייתן הקלות.

את עבודות הסיום שלי אני אמור לסיים בקרוב, בעזרת ה'. איכשהו, כשאני מדמיין את זה, הדבר המרכזי שהלב שלי הולך אליו הוא דף ההקדשה שיהיה בהתחלה. לילדים בדור הבא שבשבילם יצאנו. לחברים שהיו שם וחזרו קצת אחרים. לאחי לפלוגה, סרן (מיל') ליאור סיון ז"ל, שהיה מ"מ ונפל כגיבור בקרב, ולכל היקרים לליבי שיצאו ולא חזרו.
ועם אהבה מכל זה נגדל.

הכותב הוא סטודנט לתואר שני המשרת כלוחם שריון