"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"משקשקים מפחד": בעקבות האסון בצפון - מורים קוראים לסרב לצאת לטיולים

מותו הטראגי של אלעזר יאיר וילנסקי ז"ל, שנהרג מפיצוץ פצצת מצרר בטיול בית הספר, מעורר חרדה גדולה בקרב צוותי החינוך • עובדי הוראה רבים קוראים ברשתות להתאגד ולסרב לקחת אחריות על חיי התלמידים בשטח • מבדיקת חוזר מנכ"ל משרד החינוך עולה כי ישנה חובה לערוך סיור מקדים במסלול רק לאחר "אירועי טבע" דוגמת שיטפונות, ללא כל אזכור לבדיקת השטח לאחר אירועי מלחמה

| עודכן:
0השמעה
זירת האסון ברמים והנפל , אייל מרגולין-ג'יני
זירת האסון ברמים והנפל | צילום: אייל מרגולין-ג'יני

האסון הנוראי בטיול השנתי בצפון, שבו נהרג אלעזר יאיר וילנסקי ז"ל, תלמיד כיתה ט' בישיבה התיכונית אורט מעלות, מעורר חרדה גדולה בקרב עובדי ההוראה. על פי הידוע, התלמידים מצאו בשטח נפל של פצצת מצרר, הרימו אותו, שיחקו והצטלמו איתו, עד שאחד התלמידים הכניס אותו לתיק – ואז אירע הפיצוץ הקטלני. כעת, מנהלים, מורים ואנשי צוות חינוכי חוששים מהסכנות ומהאחריות המוטלת עליהם לשלום התלמידים, תחושות שבאות לידי ביטוי נרחב בפורומים מקצועיים ובשיחות פרטיות.

הכנות במיון ובחדר ההלם בבית החולים רמב״ם לקליטת הנפגעים ברכס רמים // דוברות רמב"ם

על פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך, מנהל בית הספר מחויב למנות אחראי טיול אך ורק מתוך צוות ההוראה, תפקיד הנושא עמו אחריות עצומה לכל פרט ופרט בסיור. בקבוצת רשת שבה חברים עשרות אלפי מורים, קראה הבוקר אחת המורות לעמיתיה לבדוק היטב את "תיק הטיולים" בטרם יחתמו על מתווה שאין להם מושג כיצד יתמודדו עמו במקרה חירום.

חוזר המנכ"ל של משרד החינוך | צילום: ללא

>>האסון בטיול השנתי: שרשרת המחדלים והשאלות הקשות

>>"עושים חצי עבודה": לא רק נפלים - האזור שבו עלול להתרחש האסון הבא

"מנצלים אותנו, צריך להתאגד"

התגובות לקריאה לא איחרו לבוא, כאשר מורים רבים פשוט קראו לא לצאת יותר לטיולים. עובדת הוראה אחת הדגישה כי מורים צריכים לסרב לקחת על עצמם אחריות כזו. מורה אחרת תיארה את התסכול וטענה כי מורה אינו אמור להיות מלווה, מטפס הרים, שומר לילה או בלש לאיתור סמים ואלכוהול, כשם שהוא אינו מאבטח בהפסקות. לדבריה, המערכת מנצלת את עובדי ההוראה שנכנעים ומבצעים, בעוד שמורה נוספת קראה להפסיק לצאת לסיורים ולהתאגד סביב הנושא.

מבדיקת חוזר מנכ"ל המפורט של משרד החינוך, האמור להבטיח את בטיחות התלמידים, עולה פער משמעותי בהנחיות. על פי סעיף י"ז בחוזר, רכז הטיולים חייב לוודא שהתקיים סיור הכנה בשטח על ידי מורים או מדריכים בשנה הקודמת, או לחלופין לאחר אירועי טבע כגון שיטפונות. המילה "מלחמה" כלל אינה מופיעה בחוזר, ומשמעות הדבר היא שאין הנחיה רשמית לבדוק את השטח לאחר אירוע ביטחוני. עם זאת, החוזר מחייב להזכיר לתלמידים טרם ההליכה שלא לגעת בנשק המלווים ובחפצים חשודים.

"אין לגעת בחפצים חשודים". חוזר המנכ"ל | צילום: ללא

אורי (שם בדוי) מורה בחטיבת ביניים בגוש דן מספר: "זה פשוט מפחיד, אני בטוח שכולם רצו לחזור הביתה בשלום, שהילדים היו סקרנים – אבל האחריות עלינו, המורים, היא בלתי סבירה. אתה יוצא לטיול שנתי ומשקשק מפחד, מתפלל שכולם יחזרו הביתה בשלום. מעשה שטות של תלמיד ברגע אחד יכול להיגמר באסון ואני באמת לא חושב שמורים יכולים או רוצים לקחת את זה על עצמם, יש מורים שהודיעו שהם לא יוצאים לטיולים כי לא רוצים את האחריות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר