מערכת החינוך כבר יצאה לחופש הגדול - אבל שכחה לספר להורים

במשך חודשים שמענו שוב ושוב על הפערים הלימודיים שהצטברו בעקבות המלחמה. מומחים הזהירו, הורים התריעו, ומשרד החינוך עצמו הכיר בכך שילדים רבים איבדו חומר, רצף לימודי והרגלי למידה. שר החינוך יואב קיש אף הודיע על הרחבת תוכניות הקיץ במטרה לצמצם את הפערים ולהחזיר לתלמידים לפחות חלק ממה שאבד.

אבל יש רק בעיה אחת. בזמן שבמשרד החינוך מדברים על השלמת פערים, בבתי ספר רבים נדמה שכבר מזמן ויתרו על הרעיון של למידה.

היום, לפחות עבורי, היה רגע שהמחיש בצורה הברורה ביותר את מה שקורה במערכת החינוך. בתי בת ה-14 הגיעה לבית הספר בהוד השרון בשמונה וחצי בבוקר. בשעה תשע היא כבר הייתה בדרך הביתה. לא בגלל מצב ביטחוני, לא בגלל תקלה חריגה, אלא פשוט כי זה מה שהוחלט. חצי שעה של נוכחות - וזהו.

השבועות האחרונים של שנת הלימודים היו אמורים להיות הזדמנות. הזדמנות לסגור פערים, לחזק תלמידים שמתקשים, להכין את הילדים למעבר לשנת הלימודים הבאה ולנצל כל יום שנותר אחרי חודשים לא פשוטים. במקום זאת, במקומות רבים הם הפכו לתקופת המתנה לחופש הגדול.

לא מעט הורים מספרים על ימים שבהם אין כמעט למידה: שיעורים שמתבטלים, פעילויות חסרות תוכן, מורים שאומרים לתלמידים להעסיק את עצמם בטלפונים הניידים או מסיימים את היום הרבה לפני הזמן.

המסר לתלמידים ברור

וכאן עולה השאלה המתבקשת: אם ממילא אין כוונה ללמד, למה אנחנו ממשיכים להעמיד פנים? איך אפשר מצד אחד לדבר על פערים לימודיים, על הצורך בתוכניות קיץ ועל השקעה של מיליוני שקלים בהשלמת חומר, ומצד שני לאבד בפועל שבועות שלמים בסוף שנת הלימודים?

הרי הילדים לא מפסיקים ללמוד רק כשהטילים באוויר. הם מפסיקים ללמוד גם כשהמערכת משדרת להם שהלימודים כבר לא חשובים. המסר שהם מקבלים ברור מאוד: השנה נגמרה, אפשר לעבור למצב המתנה.

ואולי זה החלק המדאיג ביותר. לא מדובר רק בחומר במתמטיקה, באנגלית או במדעים. מדובר בהרגל, בשגרה, בהבנה שבית ספר הוא מקום של למידה, גם ביוני. כשילדים מבלים שבועות ארוכים בלי לימודים אמיתיים, הם מתרגלים לכך שהמסגרת היא המלצה בלבד.

כשהורים נאבקים בכל בוקר כדי להוציא את הילדים מהמיטה ולשלוח אותם לבית הספר, ובית הספר מחזיר אותם הביתה אחרי חצי שעה - קשה להסביר למה המאמץ בכלל נדרש.

אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר רק על הפערים שנוצרו בגלל המלחמה, ולהתחיל לדבר גם על הפערים שמערכת החינוך יוצרת בעצמה. כי אם הילדים כבר איבדו חודשים של למידה בשנים האחרונות, הדבר האחרון שהם צריכים הוא מערכת שמרימה ידיים דווקא ברגע שבו אפשר היה לנסות להשלים חלק מהנזק.

המלחמה אולי פגעה ברצף הלימודי. אבל נדמה שבחלק מהמקומות, מי שבאמת ויתר על הרצף הזה היא מערכת החינוך עצמה.