הממשלה מזניחה את עתיד ילדינו, זה הזמן שלנו לעמוד לצד הגננות והמורות

כאם לשלושה ילדים, שהדרך היחידה שהיא מצליחה להשיג שקט בבית היא בעזרת סוכר וטלוויזיה, אני אמורה לרתוח על מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד. הלו, כולם הגיעו להסכמות ואת לא! למה הילדים שלי צריכים להיות בבית ולדפוק לי את הפרנסה עכשיו?!

אבל כל הורה יכול לראות שמערכת החינוך נמצאת כבר שנים בסחרור. יש חוסר בחומר אנושי איכותי, מחסור בכוח אדם, חוסר בתקציבים, חוסר שקט, ובכלל - חוסר. והוא מורגש מדי יום (ואומר כאן תודה לצוות המהמם של ילדיי שעושה מה שהוא יכול במסגרת התנאים הבלתי אפשריים הללו).

לא פשוט לגדל ילדים שפויים במדינה הזאת - או להישאר שפויים כהורים. אנחנו דור שמתמודד עם יוקר מחיה, מגפות, ומלחמות, ורוב הזמן אנחנו עסוקים מדי בפרנסה ובחרדות הקיום היומיומיות שלנו מכדי שנוכל להעניק תשומת לב אמיתית ורצופה לרגשות של ילדינו, ולפעמים לילדים בכלל.

אתם יודעים מי כן רואות את הילדים שלנו יותר מאיתנו? המורות והגננות שלנו. הן אמורות לתת להם את הכלים להתמודד עם העתיד, עם הפחדים, עם מה שעובר עליהם ביומיום, על זה תוסיפו גם השכלה וערכים. המורות שם, בשדה הקרב, כשלפעמים ההורים של הילדים בשדה הקרב ממש.

ובקיצוץ הנוכחי, הממשלה באה ואומרת להן - "אתן לא מספיק חשובות לנו", מה שמקומם ומרתיח לנוכח דיווחים שהקיצוצים שכאילו כוללים את כולם לא כוללים את המורים במגזר החרדי. כאשר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' טוען בגזלייטינג ממשלתי ש"כולנו תחת האלונקה" - בשלב הזה של חיינו ושל חיי ממשלת נתניהו - אנחנו פשוט יודעות ויודעים שזה לא נכון. הכסף פשוט מנותב למקומות אחרים, שהם אינם העתיד של ילדינו. ועוד נקודה: אם רוב צוות ההוראה במדינה היה גברי, האם הוא היה מקבל אותו יחס ומשכורת? הצחקתם אותי.

מורות וגננות, מבחינתי, הן מכונת הזמן של הילדים שלנו. בזכותן אנחנו יכולים להבין מה ייצא מהילדים שלנו. אם הצוות מסור, דואג ורואה את הילדים - אולי, רק אולי, הם ייצאו בני אדם טובים יותר. זה הזמן שלנו, כהורים, לעמוד לצידן, להילחם למענן - ולמען כולנו.