התיכוניסטים עברו מספיק - כולנו אשמים במצבו של דור העתיד

השביתה בתיכונים ביום ראשון נראית כעובדה מוגמרת. מרגע קבלת ההחלטה מצד רן ארז החל מסע האשמות נרחב. במשרד האוצר האשימו שרן ארז לא רצה הסכם מלכתחילה, ושר החינוך יואב קיש הוסיף שהוא פוגע בתלמידים. ארז, שנמצא בתפקידו כפסע מ-30 שנה, טוען שהוא פועל לטובת המורים ושהוא המגן של מערכת החינוך. מי אשם? כולנו. ממש כולנו.

נכון, המדינה נמצאת במלחמה, היא שבורה, מדממת וכואבת והמשבר התקציבי עמוק. אבל זה לא פוטר את המנהיגים שלנו מלפתור את הסאגה הזאת, שנמשכת כבר שנתיים.

זה מתחיל ברה"מ בנימין נתניהו, שמוצא זמן לפגוש חיילי גולני בצפון או משלחת של מחוקקים רפובליקנים. התלמידים שיישארו בבית ביום ראשון יהיו הלוחמים של צה"ל בעוד שנה. יצפו מהם להילחם ולהקריב את עצמם - ואין ספק שזה מה שיעשו - אבל לאף אחד לא אכפת שבינתיים הם נובלים. גם קולו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לא נשמע. הוא לא נפגש עם יו"ר ארגון המורים בניסיון להגיע להסכם. לא היו שם פגישות אינטנסיביות והפעלת לחץ, או ניסיון להכשיר את הלבבות.

ראש הממשלה ושר האוצר הם כמובן לא הפוליטיקאים היחידים שאשמים. איפה שאר חברי הכנסת, שרצים להקים שדולה על כל נושא אזוטרי, אבל כשחצי מיליון תלמידים נשארים בבית, לא יוצאים לטיולים שנתיים כבר כמעט שנתיים ולא מקבלים ציוני בגרות - קולם לא נשמע.

אוהבים לדבר הרבה על "דור הטיקטוק", על דור שבורח למסכים וחי דרכם - אבל הפעם דווקא מקבלי ההחלטות הם שאשמים. הם שמביאים זאת על בני הנוער שלנו. הם משאירים אותם בבית, בין ארבעה קירות, חשופים לחרדות וחדשות קשות ומלחיצות. התיכוניסטים בצפון ובדרום, וגם אלו שבמרכז, עברו מספיק. הם משלמים מחיר יומיומי מכורח הנסיבות של החיים בארץ הזאת, מכורח המלחמה. אסור להוסיף להם עוד מלחמה שהמבוגרים יעשו על הגב שלהם.

גם לנו הציבור יש חלק בזה. ההורים, הסטודנטים, המורים שלא מקימים קול זעקה גדול מספיק (ונכון, זה אכן קשה בתקופה כזאת, כשיש כל כך הרבה מאבקים). הציבור היה צריך לצאת לרחובות למען דור העתיד, למען השפיות של הדור שידע קורונה ומלחמה נוראה, שכבר יותר מעשרה חודשים עקור מביתו ונאלץ להכין שיעורים בחדר קטן בבית מלון. מגיע לתלמידי התיכון שנראה אותם. הם העתיד של מדינת ישראל.