התמודדות כפולה ומכופלת: מנהלי בתי ספר חוששים לשנת הלימודים הבאה

בישראל, כל שנת לימודים מאתגרת עבור מנהלי בתי הספר. האחריות, העמידה ביעדים, הניהול התקציבי ויתר הנושאים שבטיפולם ממילא אינם פשוטים. אבל השנה הנוכחית, שהחלה עם טבח נורא, חטיפת מאות אזרחים לעזה ומלחמה שסיומה לא נראה באופק, מזמנת לחלק מהמנהלים התמודדות כפולה ומכופלת.

חמישה חודשים לאחר תחילת מלחמת חרבות ברזל, ורגע לפני "ועידת אשמורת למנהיגות" שתתקיים מחר (ראו מסגרת) - שתעסוק בהשפעה של אירועי 7 באוקטובר על קהילות בתי הספר והאתגרים שאיתם הן מתמודדות - הפגשנו מנהלים מצפון הארץ ומדרומה לשיחה על הבעיות של מערכת החינוך.

"אני חוששת מפתיחת שנת הלימודים הבאה ומאיך אני אצליח לגייס מורים", מספרת אלכסנדרה קופץ', שמנהלת בימי שגרה את ביה"ס היסודי "שחר אשכול" במועצה האזורית אשכול, ובימים אלה מנהלת את בית הספר לתלמידים מפונים בים המלח. "יכול להיות שמורה שגר כאן בעוטף לא ירצה לחזור. אני גם שואלת את עצמי אם מי שלא גר באזור ירצה לבוא ללמד כאן כשעדיין יש חוסר ביטחון. אל תשכחו אותנו בעוד כמה חודשים. אנחנו כאן צריכים מענה לזמן ארוך, לפחות לחמש שנים, כדי להקים את התלמידים, את המורים ואת בתי הספר על הרגליים".

חברתה, שלומציון כהן, מנהלת בי"ס "אלונים" בשער הנגב, מוסיפה: "טיפול באירוע כזה קטסטרופלי זו תוכנית הבראה לחיים שלמים".

בבית הספר שאותו מנהלת כהן יש 500 ילדים, כרגע רק 60 מהם חזרו ללמידה במוסד עצמו. היתר מפוזרים בשישה מוקדים שונים ברחבי הארץ. כהן גרה במפלסים, וב־7 באוקטובר היתה נצורה בבית במשך 26 שעות מורטות עצבים, ולבסוף פונתה למלון בהרצליה. "יש קושי בתחושת השייכות של כולם למקום שבו הם נמצאים כרגע, הכל נראה זמני, גם בעיני הילדים וגם בעיני המורים. הילדים מקבלים יחס, וציוד ופעילויות וטיפולים, אבל כל הדברים האלה קורים כשהם לא יודעים מתי הם חוזרים הביתה. יש המון רצפים שנקרעו - הם נפרדו מהבית, מהחברים, מהמורים. משפחות נקרעו, המון נרצחים בקהילה, חטופים, חברים שלהם איבדו הורים. אלה ידיעות לא פשוטות".

מה ההשלכות של הדברים האלו?

"רואים הרבה חוסר שקט, חוסר יכולת להתמקד ולהתרכז גם בלמידה וגם בנושא הטיפולי. יש המון חרדה, קושי של הבנת הגבולות, עד איפה מותר. עניינים של התנהגויות לא ראויות וחדירה למרחב האישי. אנחנו נתקלים הרבה בנושא של נשירה, ילדים שלא מגיעים למסגרת החינוכית או מגיעים חצי מהזמן, וכשתלמידים כבר מגיעים לכיתה, רואים שהם לא איתנו. לצד זה אפשר למצוא ילדים שמחים, זה המקום שנותן להם את הכוח להמשיך".

כולם במבנה אחד

כאמור, מערכת החינוך הישראלית נמצאת במשבר חמור ומתמשך, אחד הגדולים שידעה. עשרות אלפי תלמידים נעקרו מבתיהם, לא מנהלים שגרת לימודים סדירה, וסובלים מפערים לימודיים שנוצרו במתמטיקה, באנגלית ובמקצועות נוספים. במקביל, נוצרים גם פערים חברתיים וקשיים נפשיים ורגשיים. תלמידים בצפון, גם אלה שלא פונו, לומדים במשמרות, מקצועות חלקיים, ובהרבה מקרים שעתיים וחצי ביום בלבד. בדרום יש מספרים גדולים של תלמידים נושרים, ולא תמיד יש מספיק צוותים שיספקו מענה גם למי שנמצאים במלונות וגם למי שחזרו למוסדות החינוך.

שרית כרסנטי־אוחנה, מנהלת בי"ס יסודי "המגינים" בקריית שמונה שפונתה, אחראית ל־340 תלמידי יסודי. כבר 26 שנים היא במערכת החינוך, מתוכן 13 שנים כמנהלת. בחמשת החודשים האחרונים היא מנהלת בית ספר למפוני הצפון באילת ואחראית ל־300 תלמידים מכיתות א' עד י"ב - ללא הפרדה.

"הקושי הראשון של התלמידים שלי הוא שכולם יחד במבנה אחד", היא מסבירה. "שנית, יש לי תלמידים מכל קריית שמונה וגם מיישובים אחרים, שחלקם שייכים לחינוך הממלכתי־דתי, זה כולל תלמידי חינוך מיוחד אבל ללא כיתות של חינוך מיוחד. כל תלמיד מגיע ממקום אחר, מבית ספר אחר, עם התנהלות אחרת ועם פערים אחרים. בנוסף, היה אתגר להגיש אותם לבגרויות כי נאלצנו לבנות מערכת שעונה על הצרכים של כולם. עברו 13 שנים מאז שהתעסקתי עם בגרויות, זה אילץ אותי לחזור להתעסק בדברים שאני לא מתנהלת איתם ביומיום". 

קופץ' כבר 15 שנים מנהלת, ובעצמה מפונה מעין הבשור. תלמידים שלה נחטפו וחזרו מהשבי ובצוות בית הספר שלה ישנן שלוש מורות שהבעלים שלהן עדיין חטופים.

"ברור שאני רואה פערים בידע. חייבים להבין שזה לא רק מעכשיו בגלל המלחמה. הילדים שלנו בעוטף סוחבים איתם אירועים כמו עמוד ענן, עופרת יצוקה - כל שנה היה משהו", היא אומרת. "אנחנו מוסיפים לזה גם את הקורונה. הילדים שלנו הם ילדים שלאורך השנים צברו פערים. יחד עם זאת, יש תוכניות. בספטמבר קיבלנו שעות לצמצום פערים, וגם בימים אלה. השנה התלמידים התחילו שבועיים לימודים, ויש כאלה שעד עכשיו לומדים בבתי מלון. אבל הפדגוגיה היא הדבר האחרון. צריך לתת לילדים מענה רגשי, חברתי, לעזור להם לצאת מהחרדה ומהפחד. אלו תהליכים מאוד מסובכים שנותנים את אותותיהם".

הרב עותניאל מנצור - מנהל חט"ב בישיבת "נווה הרצוג" ביישוב ניר גלים הסמוך לאשדוד: "בעיניי הקושי הוא התמרון בין העולם הפדגוגי לרגשי, לחברתי. בהתחלה במשך חודש חצי למדנו מרחוק ואז התחלנו לחזור לשגרה, כשרק לפני שבועיים חזרנו באמת לשגרה כשהצוות חזר מלחימה".

ב־7 באוקטובר מנצור גויס למחנה שורה (מפקדת הרבנות הצבאית) והיה אחראי על מלאכת הזיהוי הקשה של נרצחים אזרחיים, למשל קורבנות המסיבה ברעים (נובה), ובהמשך שימש קצין נתונים של הרב הצבאי הראשי. "יום וחצי לאחר פרוץ המלחמה כבר הייתי במחנה שורה, בזיהוי של כ־1,200 הנרצחים האזרחיים. הייתי נכנס עם משפחות לזיהוי של יקיריהן. המראות הם כאלה שלא ראתה עין. באחת הפעמים הייתי אחרי משמרת לילה, בבוקר נסעתי הביתה ועברתי בבית הספר, כשנכנסתי לאחת הכיתות ישר החלו השאלות 'הרב, איך אתה יכול?', 'מה ראית?'. כשאני מגיע לעבודה אני עושה את ההתנתקות בראש. בנוסף, עברנו לא מעט שיחות חוסן.

"אני לא יודע מה יהיה בהמשך, ייתכן שדברים יצופו, אבל כרגע עסוקים בעבודה. בבית הספר, כחלק מהתהליך של חזרה לשגרה, לקחתי מגוון תחומים כמו צבא, הייטק, רפואה,  והבאנו דוגמה של מנהיגות שהראתה דרכי התמודדות. בסוף מה שמניע אותי לעשות את מה שאני עושה, גם בצבא וגם בבית הספר, זו שליחות".

יד ביד עם משרד החינוך

מרבית מנהלי בתי הספר תמיד חששו, ועדיין חוששים, להעביר ביקורת על משרד החינוך ועל השר שעומד בראשו, לא משנה מה זהותו. כשאנו שואלים את המנהלים אם יש להם איזו ביקורת על המשרד, הם מנסים ללכת בין הטיפות.

אוחנה: "בימי שגרה תמיד היתה לי ביקורת על משרד החינוך, דווקא עכשיו בזמן מלחמה אני לא יכולה להגיד שהמשרד לא היה איתנו, גם מחוז צפון הלך איתנו יד ביד מבחינת שעות ותקציבים. כל מה שביקשנו - למחרת הגיע. בהיבט הזה הם התעלו על עצמם. עכשיו השאלה הגדולה היא מה יהיה עם קריית שמונה".

שלומציון: "בימים הראשונים של המלחמה כולם היו סופר־מגויסים, עכשיו צריך להתחיל לתכנן ולהתייחס לדברים שביקשנו כל השנים. אי אפשר להתייחס אלינו כאל כל בית ספר רגיל, אנחנו אזור עם צרכים מיוחדים.

"לא צריכה לפרוץ מלחמה כדי שנקבל את כל התוספות, שעות הוראה, שעות ייעוץ, אנשי טיפול. זה צריך להיות מובנה. נכון, בכל העולם היתה קורונה, אבל קסאמים על בסיס שבועי היו רק אצלנו. יש מקום להתחיל לחשוב איך אנחנו מייצרים עוד אנשי חינוך, כי אני יכולה לקבל את כל השעות, אבל אין את מי להציב, אין עובדי הוראה, אין מורים".

השיחה שלנו עם המנהלים מתקיימת יום לפני ששר החינוך יואב קיש מתקפל ומחליט בכל זאת לקיים את טקס פרסי ישראל כבכל שנה, לאחר שבתחילה ביטל אותו במתכונתו הנוכחית וביקש לחלק במקומו רק פרסים על תקומה. כשנשאלו על כך המנהלים הם סיפקו בעיקר שתיקה רועמת, משפטים כמו "לא חושבים על זה, זה לא מעניין" ו"לא מתעסקים בעניינים פוליטיים".

ועידת אשמורת: לחוסן ולאחדות

כמו כן, בצל המאמצים לשמירת  תפקודה של מערכת החינוך נוכח המלחמה, תתקיים היום (שני) ועידת אשמורת למנהיגות בראשון לציון. בוועידה יתכנסו בכירי מערכת החינוך והמשק הישראלים תחת קורת גג אחת כדי לדון בחוסן הקהילתי ובתפקידה של מערכת החינוך כחלק משמעותי שלו. הוועידה תעסוק בהשפעה הישירה של אירועי 7 באוקטובר על קהילות בתי הספר, על האתגרים ועל דרכי ההתמודדות, לצד גישות חדשניות לניהול משברים וחיזוק החוסן בשגרה ובחירום. ישתתפו בה נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר החינוך יואב קיש, מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד, ועוד.

בוועידה יוענק לראשונה "אות אשמורת לחוסן ואחדות" לדמויות מעוררות השראה ערכית וחינוכית מהחברה הישראלית - על פועלן מאז תחילת המלחמה. בין מקבלי האות: מגישת "מדינה בדרך" בגלגלצ הדר מרקס ואשת החינוך ופדויית השבי קרן מונדר.

מנכ"ל אשמורת מבית הסתדרות המורים ויוזם הוועידה, ארי שטינברג: "בימים אלו מנהלי מוסדות החינוך עובדים בתחושות חוסר ודאות. מערכת החינוך היא הקטר שמניע את המשק, ועל כולנו לפעול כדי לסייע להם לעמוד במשימה החשובה שמוטלת עליהם".