שרי החינוך באים והולכים תכופות - אך דבר לא השתנה

מאבקים עם ארגוני המורים, תוכניות לאומיות ורפורמות במיליוני שקלים והישגים דלים - כך ניסו שרי החינוך "להושיע" את המערכת, ולא ממש הצליחו.

בעשרים השנים האחרונות נשאו את התואר שר החינוך של ישראל עשרה אנשים: היו שם מאיר שטרית, שי פירון, רפי פרץ, יואב גלנט, יפעת שאשא ביטון ואפילו בנימין נתניהו שכיהנו חודשים ספורים בלבד, לצד מי שהספיקו להשלים קדנציות מלאות כמו גדעון סער, לימור לבנת, יולי תמיר ונפתלי בנט.

לאורך הקדנציות היו לשרי החינוך לא מעט מאבקים וכיפופי ידיים עם הסתדרות המורים ועם ארגון המורים. חלק מהשרים ביקשו לקנות "שקט תעשייתי" ונענו לכל הדרישות, אחרים העדיפו לגלגל את תפוח האדמה הלוהט למשרד האוצר או לשר שיגיע אחריהם, והיו גם כאלה שניסו לעמוד מולם - אך חטפו ונכוו מקמפיין אגרסיבי שנוהל נגדם. היו גם שחתמו על רפורמות מבניות ששינו את המערכת.

השרה דאז יולי תמיר חתמה עם הסתדרות המורים על רפורמת "אופק חדש" שהגדילה שעות לימוד, הביאה את שעות הלימוד הפרטניות והעלתה את שכר המורים.

גדעון סער, שגם כיהן בעבר במשרד, חתם עם ארגון המורים (התיכוניים) על רפורמת "עוז לתמורה", שכללה שבוע עבודה של 40 שעות, תוספת שכר, הוספת שעות להוראה פרטנית, ועוד.

"השרים מפחדים"

עם זאת, כל שרי החינוך התקשו לצמצם את הפערים האדירים בין תלמידי ישראל שבאים מבתים אמידים לבין אלה שהגיעו ממשפחות מוחלשות, או להביא אותם למקומות הראשונים במבחנים הבינלאומיים. נוסף על כך, לאורך השנים התלמידים לא צוידו בכלים משמעותיים לחיים ולשוק התעסוקה המודרני. 

"מרבית השרים לא רוצים להיכנס לעימות עם ראשי ארגונים שמייצגים עובדים, כי הם מפחדים שינסו לחסל אותם פוליטית", אומרת רונית תירוש, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך בתקופת השרה לימור לבנת. תירוש לא נכנעה לארגוני המורים ונקלעה לסכסוך מתוקשר בזמנו עם יו"ר ארגון המורים רן ארז. בעקבות כך היא גם נפגעה פוליטית. 

"רק שרים שהלכו עם ארגוני המורים יד ביד נהנו משקט. הקדנציות של השרים ממילא קצרות, אז אין להם סיבה להסתכן ולהתאמץ לצאת נגד הארגונים. שרי חינוך למדו על בשרם שהם לא יכולים לקדם שום דבר בלי ארגוני המורים".

לדבריה, לאורך השנים ארגון המורים והסתדרות המורים התנגדו באופן כמעט אוטומטי לכל הצעה או רפורמה. "לראשי הארגונים יש אינטרס מובהק להמשיך להיבחר לתפקיד. חשוב להם שתהיה מערכת חינוך מתקדמת, אך המטרה הראשונה שלהם היא חשש מפני השינויים".

ייתכן כי בעוד פחות משלושה חודשים, לאחר הבחירות, תעזוב יפעת שאשא ביטון את כיסא שרת החינוך. המשמעות היא שהחינוך של ילדי ישראל יופקד בידי שר אחר, גם הוא (או היא) כמו קודמיו יבוא עם תוכניות פדגוגיות שספק אם יצליח לממשן - אבל לבטח יגרמו טלטלה גדולה.

"שרי החינוך בישראל מוחקים את המדיניות של מי שקדמו להם ומתחילים 'רפורמה' חדשה שתעשה רושם על הציבור", אומר פרופ' יורם הרפז, מרצה לחינוך במכללת בית ברל. "התוצאה - שמדיניות החינוך לאורך שנים נראית כמו שדה גרוטאות".

אובדן אמון

לדברי פרופ' הרפז, תוצאה אחרת של ההתנהלות הזאת היא כרסום מתמשך באמון. "עובדי ההוראה איבדו אמון בשרי החינוך ופיתחו מנטליות של 'גם זה יעבור'. הם גם רואים שחלק משרי החינוך, כמו נפתלי בנט ויואב גלנט, מגיעים לתיק החינוך מתוך אילוץ פוליטי ובתקווה להגיע ממנו למשרד הביטחון או לראשות הממשלה.

גם שרי חינוך אותנטיים, כאלה שבאמת באו מרקע חינוכי, התנהלו בחובבנות והכריזו על רפורמות מבלי שבדקו לעומק את הצורך וההיתכנות שלהן".

לדבריו, אף שר או שרה לא הצליחו לחולל רפורמה אמיתית. "במבחנים בינלאומיים אנחנו בין בינוני לגרוע, רוב הידע שנלמד בבית הספר נשכח כמה שעות אחרי הבחינות, רוב בוגרי בית הספר עוזבים אותו בורים ועמי ארצות, החזקנו אותם 16 אלף שעות בבית הספר אבל התפוקה דלה מאוד".

כל שר חינוך הביא עימו תפיסות עולם שקשורות לצד הפוליטי וללחצים שהופעלו עליו מצד מוקדי הכוח שאליהם הוא קשור, והיו גם ויכוחים אידיאולוגיים.

כך, למשל, השר גדעון סער קבע כי תלמידים יסיירו בחברון, ולעומתו השרה יולי תמיר החליטה שבספרי הלימוד יופיעו מפות עם הקו הירוק המשרטט את גבולות ישראל לפני מלחמת ששת הימים - החלטות שעוררו סערות.

מעבר לכך, בניגוד למדינות רבות, בישראל אין מועצה לאומית לחינוך. מדובר בגוף שתפקידו הוא לייעץ למערכת החינוך בגיבוש מדיניות לטווח הארוך ולאשר כל שינוי מהותי במדיניות החינוך, בין אם מדובר בתכנים, בארגון או בתקצוב. וזה לא שלא הומלץ להקים גוף כזה, כבר לפני כמעט 20 שנה.

קשה לגבש מדיניות

בדו"ח ועדת דוברת משנת 2003 נכתב במפורש שמבנה השלטון בישראל והתנודות הפוליטיות מצריכים מנגנונים שיאפשרו לשמור על עקביות והמשכיות.

בעקבות המלצת הוועדה הוגשה הצעת חוק ממשלתית, שאף אושרה אולם היא לא קודמה.

גם דו"ח מבקר המדינה שפורסם באחרונה טען שאי־קיומה של מועצה לאומית לחינוך מקשה מאוד על גיבוש מדיניות שתתאים את מערכת החינוך לשוק העבודה.

מעל ראשם של ההורים

"בסבב אינסופי של מערכת בחירות יש חשיבות בקיומו של גוף מייצב ומייצג שפועל לאורך זמן, לצד שרי החינוך שמתחלפים באופן תדיר", מסביר פרופ' מאיר בוזגלו מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. פרופ' בוזגלו מכהן גם בתור יו"ר ועדת המקצוע לפילוסופיה ובעבר היה חבר בוועדת דוברת.

"בהרבה מדינות בעולם קיימת מועצה ציבורית לחינוך. היו ניסיונות שונים להקים גופים כאלה. גלנט הקים צוות ייעוץ פדגוגי מיוחד אבל לא נותר ממנו כלום. יש להקים גוף שאורך החיים שלו יהיה ממושך וייצג את כל הזרמים השונים, קדנציה אחת לפחות של 5 שנים. שר החינוך יוכל להשפיע אבל לא יהיה המחליט הבלעדי".

רואים בציבור מטרד

פרופ' בוזגלו סבור שגם ההורים צריכים להיות מעורבים יותר בשינויים הנדרשים במערכת החינוך. "חלק מהאנשים במשרד החינוך רואים בציבור מטרד", הוא אומר, "היום הציבור מנוטרל לגמרי, אין לו שום אמירה, הוא לא יודע מי קבע, מה קבע? מחליטים לו מעל הראש - וזה לא מצליח. הדיון הציבורי בנושא חינוך לא קיים, וכאשר הוא משתף הורים, מורות, מומחים ומשפחות הוא כשלעצמו מהווה כלי חינוכי".

מה הם עשו?

שי פירון: צמצם את היקף החומר הנדרש לבגרויות

שי פירון, בניגוד לקודמו בתפקיד, לא האמין במדידה אינטנסיבית וביצע שינויים בתדירות של המיצ"ב. הוא גם ביטל את בחינות הבגרות בכיתה י' כדי שזו תוקדש ללמידה מעמיקה. בתקופתו החלה הרפורמה שזכתה לשם "למידה משמעותית" ובה צומצם החומר לבגרות ב־ 30% שהפכו לעבודות ולמטלות בית־ספריות - אלא שהרפורמה לא הוכיחה את עצמה וסבלה מקשיים רבים, ועל פי התוכנית החדשה של שרת החינוך שאשא ביטון תבוטל, שכן במקצועות הרוח תבוטל בחינת הבגרות החיצונית ותוגש עבודה אחת מסכמת בהיסטוריה, ספרות, תנ"ך ואזרחות. בשל מחאת ההורים על הפרש בין ימי החופשה שלהם לאלו של התלמידים, יזם פירון את בית הספר של החופש הגדול שמעניק שלושה שבועות לימוד נוספים ביולי.

לימור לבנת: חייבה להניף דגל ולשיר את "התקווה"

המסמך החשוב ביותר בתקופתה הוא דו"ח ועדת דוברת, שקבע כי יש לעשות שינויים מרחיקי לכת במערכת החינוך - פדגוגית וארגונית - אך רבות מהמלצות הדו"ח לא יושמו. ארגון המורים בראשות רן ארז (כן, מאז ולתמיד, היו"ר הנצחי של ארגון המורים) התנגד לרפורמה להגדלת שעות העבודה של המורים וניהל נגדה קמפיין אגרסיבי. לימים כן שונו אופן העסקתם של המורים ושכרם. לבנת הקימה את הרשות הארצית למדידה ולהערכה שמבצעת את מבחני המיצ"ב, היא אף שינתה את האופן שבו לומדים עברית, הפסיקה את השימוש בבדידים ללימוד חשבון, ועבור התיכוניסטים הוסיפה מועדי ב' בבגרויות. בתקופתה כשרת חינוך בתי הספר חויבו להניף את הדגל ולשיר את ההמנון בטקסים, היא הכניסה תוכניות שעסקו בציונות ופעלה נגד תופעת ההשתמטות משירות צבאי.

גדעון סער: "עוז לתמורה" – העלה את שכר המורים

גדעון סער היה זה שחתם עם רן ארז מארגון המורים על רפורמת "עוז לתמורה" שבמסגרתה הועלה משמעותית שכר המורים והוארך שבוע העבודה שלהם. הוא פעל למדידה ולהערכה קפדניות של כל הישגי המערכת, אז גם חלה עלייה בזכאים לתעודת בגרות במבחני המיצ"ב. כמי שבא מהצד הימני של המפה הפוליטית הוא פעל שתלמידים יבקרו באתרי מורשת יהודיים, ובין היתר נקבע כי כל תלמיד יבקר שלוש פעמים בירושלים - תוכנית שקיימת עד היום. לצד זה הנהיג את תוכנית "ביקורים בארץ האבות", והחלו סיורים למערת המכפלה בחברון. בתקופת כהונתו, ולאחר המחאה החברתית, הורחבו גילי הזכאים לחוק לימוד חובה חינם גם לבני 4-3, מה שאילץ אותו להקים מאות גני ילדים חדשים.

יולי תמיר: "אופק חדש" – הרפורמה הרחבה ביותר שיושמה

בתקופתה של יולי תמיר היתה השביתה הארוכה ביותר בהיסטוריה של מערכת החינוך בישראל, ובמסגרתה כ־40 אלף מורים בבתי הספר התיכוניים השביתו את הלימודים במשך חודשיים. הרקע לשביתה היה הרצון ליישם את דו"ח ועדת דוברת שביקש לשנות את שעות העבודה של המורים ולפטר רבים מהם. היא טענה כי רן ארז איים לחסל אותה פוליטית. מנגד, חתמה תמיר על רפורמת "אופק חדש" עם הסתדרות המורים שהגדילה את שכרם ואת שעות עבודתם - הרפורמה הרחבה ביותר שיושמה במערכת החינוך הישראלית זה עשרות שנים. ואיך אפשר בלי סערות פוליטיות? תמיר החליטה כי "הקו הירוק" יצוין במפות הנלמדות בבתי הספר - מה שגרר כלפיה ביקורת מימין. היא נתנה מעמד מיוחד ללימודי האזרחות, והכפילה אותם מיחידת לימוד אחת לשתיים.

נפתלי בנט: עם הפנים להיי־טק ולמתמטיקה, בלי "שוברים שתיקה" בבתי הספר

התוכנית הזכורה ביותר מימי נפתלי בנט כשר חינוך היא "לתת חמש" להעלאת שיעור התלמידים הניגשים ל־5 יחידות במתמטיקה. התוכנית נחלה הצלחה, אך תוכנית דומה שביקש לבצע באנגלית עדיין מדשדשת. "מחאת הסרדינים" בתקופתו אילצה אותו להפחית את מספר התלמידים בכיתה בבתי הספר היסודיים, אך מנגד בוטלו שעות הפיצול שאפשרו לימוד בכיתה קטנה מספר שעות בשבוע. הוא אף הוסיף סייעת שנייה בגני הילדים והוסיף מסגרות בית הספר של החגים בפסח ובחנוכה. לצד זאת, היו גם סערות פוליטיות: בתקופתו משרד החינוך פסל את הספר "גדר חיה", המתאר רומן בין יהודייה וערבי, מחשש שיעודד התבוללות - הוא גיבה את המהלך ואף אסר על הכנסת נציגי ארגון "שוברים שתיקה" לבתי הספר. בנט גם הקים את ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, אך רבות מהמלצותיה לא יושמו.