לא לומדים מספיק, לא מנגישים נכון

"אנחנו פוגשים בני נוער שלא יודעים מספיק על נושא השואה, יש הרבה בורות, מספרת ד"ר מלי איזנברג, מנהלת בית הספר ללימודי השואה במכון משואה, שעוסק בשימור ובהנצחת זיכרון השואה.

"יש תלמידים שלא יודעים לעשות הבחנה בין מושגים בסיסיים, להבדיל בין גטו למחנה השמדה, לא מבינים את הקשר בין השואה למלחמת העולם השנייה, לא מבינים תהליכים היסטוריים, את הרצף ההיסטורי ואת המורכבות באירועים עצמם". את המצב היא תולה בשעות המועטות המוקדשות ללימוד היסטוריה: "אנשי המקצוע במשרד החינוך עושים עבודה טובה, אבל מספר השעות המצומצם שבהן לומדים היסטוריה לא מאפשר להגיע לכל. כמו כן, בגלל הקורונה בשנתיים האחרונות ההוראה היתה פחות איכותית והרבה יותר מאתגרת, וזה העמיק את חוסר הידע. אבל אנחנו כן פוגשים תלמידים סקרנים שצמאים לידע".

בית הספר מארח עשרות אלפי תלמידים לצורך העשרה בנושא השואה, ואף מכשיר בני נוער למסע לפולין: "פעמים רבות אין במערכת החינוך מספיק זמן לעסוק במשמעויות של השואה, בשאלה למה היא רלוונטית כיום ומהם לקחיה. אנחנו מעבדים את הנושא עם התלמידים, מנסים לעורר בהם עניין לתרחישים שקורים בעולם - כמו המלחמה באוקראינה, ולגרום להם לשאול את עצמם אם יש להם אחריות או יכולת לסייע. כמו כן, חשוב שיבינו ששורדי השואה שיקמו את חייהם מאפס, הקימו מדינה וחזרו להאמין בבני אדם - יש בזה ערך חינוכי".

לימודי השואה במערכת החינוך עברו כמה גלגולים במשך השנים, כאשר עד שנות ה־80 כלל לא היתה תוכנית אחידה ומקיפה. עם השנים תפסה השואה מקום נכבד יותר בתוכנית הלימודים ובבחינות הבגרות, אך בעיני רבים זה עדיין לא מספיק. כך, למשל, היקף לימוד ההיסטוריה בתקופת התיכון הצטמצם מתשע שעות חודשיות בתחילת שנות האלפיים לשש שעות כיום (כלומר, שעתיים שבועיות של לימוד היסטוריה בשנה). משרד החינוך קבע כי על המנהלים לאשר שעת היסטוריה נוספת (שביעית) שתוקדש ללימודי השואה - אך לא הוקצו לכך משאבים, ובפועל ההנחיה התבססה על יכולת בתי הספר לספק את השעה הזו. נוסף על כך, כאשר שי פירון היה שר החינוך, הוא העביר את נושא השואה להערכה חלופית בבתי הספר, והוא לא נכלל בבחינת הבגרות החיצונית, בעוד כאשר נפתלי בנט כיהן כשר החינוך, הוא החזיר את הנושא לבחינה החיצונית עם ספר פתוח - תהפוכות שגם הן יצרו חוסר יציבות בלימודי השואה.

לימוד השואה הוא נושא מורכב, לדבריה של ד"ר עדה גבל, יו"ר ועדת מקצוע ההיסטוריה בחינוך הדתי, מרצה ומדריכה פדגוגית במכללה האקדמית לחינוך שאנן בחיפה: "אני רואה תיכוניסטים שלא מוכנים להיכנס לשיעורים על השואה. קשה להם, שרטו אותם חזק בגיל צעיר, והם מסרבים להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי", היא משתפת, ואף חוותה זאת בעצמה: "לפני 15 שנים לקחתי תלמידות שלי בכיתה י"א ליום עיון, ופגשנו שם ניצולת שואה שנתנה עדות. בסיום ניגשתי אליה, ואמרתי לה שבשנת 1994, כשהייתי בכיתה ו', היא היתה אשת עדות בבית הספר שלי. זכרתי את זה, כי הסיפור שסיפרה היה בלתי אפשרי לשמיעה לילדה בגיל הזה. זה עד כדי כך הותיר בי זעזוע. לפני 30-20 שנה הניצולים או ילדיהם היו מנהלי בתי ספר, ולא חשבו שלספר סיפורי תופת כאלה זו בעיה. כיום יש חומרים שנכתבו והם מותאמים על פי גיל, מגן הילדים ועד כיתה י"ב".

זה נכון להתחיל עם זיכרון השואה בשלב כזה מוקדם?

"זה מעמיד בפני גננות ומורות ביסודי קושי מאוד גדול, אבל הנכחת השואה בחברה הישראלית היא כזאת שגם ילד בן שלוש חייב לקבל הסבר, כי יש צפירה. ביום הזיכרון אפשר 'לברוח' אל הגבורה, אבל יום השואה הוא יותר מורכב. הילדים צריכים לקבל מענה שמותאם לצרכים וליכולת שלהם. כמנחת מורים, אני עסוקה במתן כלים באופן נכון שלא 'ישרוט' עוד דור, אלא ינכיח את השואה באופן הראוי".

לדבריה, הבעיה הגדולה היא מיעוט שעות לימוד ההיסטוריה בכלל: "אני לא יכולה להגיד שיש ניתוק או בורות של תלמידים בנושא השואה, אבל תמיד אפשר יותר. כעם, אנו צריכים לתת מקום מכובד יותר לעבר שלנו, לא רק לתקופת השואה. לדבר על מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים".