מבחינת איראן, המלחמה באוקראינה הגיעה בעיתוי מושלם

איך שלא מסתכלים על זה, הפלישה הרוסית לאוקראינה אינה מבשרת טובות לאינטרסים הישראליים, שעניינם בלימת התגרענותה של איראן ועצירת התבססותה בסוריה.

מבחינת איראן, המלחמה באוקראינה הגיעה בעיתוי מושלם, בזמן שעל פי כל ההערכות השיחות על הסכם הגרעין המחודש בווינה מתקרבות לרגעי ההכרעה. למורת רוחה של ישראל, המשבר שנוצר מסיט את תשומת הלב העולמית מאיראן לאירופה, וככל הנראה דוחה את החתימה על הסכם הגרעין.

על פניו, ישראל אמנם מצהירה בריש גלי כי היא מתנגדת נחרצות להסכם משום שהוא מלא בחורים, ובעוד שנים ספורות יכשיר את הגרעין האיראני; אך בפועל, בשיחות סגורות, מקווים במערכת הביטחון כי ההסכם ייחתם במהרה כדי שהדהרה האיראנית לגרעין תיבלם ותימצא תחת פיקוח - גם אם לזמן קצר. התכנון הישראלי היה לנצל את חלון הזמנים שייווצר כדי לאפשר למערכת הביטחון לקנות זמן, במטרה להשלים את ההכנות לפעולה צבאית אפשרית באיראן.

ההתפתחויות האחרונות באוקראינה שמות, כאמור, בסימן שאלה גדול את החתימה על הסכם הגרעין המחודש עם טהרן, שכן זה דורש שיתוף פעולה בין המערב לבין רוסיה. אך סביר להניח שהטלתן הצפויה של סנקציות קשות על רוסיה לאחר הפלישה לאוקראינה, תקטין מאוד את הנכונות הרוסית לשתף פעולה עם המערב בנושא הגרעין האיראני.

מעבר לכך: התנהלות המערב בפרשת אוקראינה עשויה להקטין עוד יותר את הנכונות, המצומצמת ממילא, של איראן להגמיש מעט עמדות מול המערב. ואם לא די בכך, העובדה שהתגובה המערבית כלפי מהלכיו התוקפניים של פוטין אינה מקרינה נחישות ועוצמה, רק מדרבנת את האיראנים להמשיך בשלהם - ופוגעת בהרתעה של ארה"ב והמערב כלפי טהרן.

לא לעולם חוסן

ההצלחה הרוסית באוקראינה עשויה לתת רוח גבית גם לאחיזה הרוסית במזרח התיכון, שרק הלכה וגברה בשנים האחרונות. לא ניתן להתעלם מכך שירושלים תלויה במידה מסוימת ברצונה הטוב של מוסקבה להמשך הפעילות ההתקפית שלה נגד יעדים איראניים בסוריה. זאת, בין היתר, מכיוון שמוסקבה הציבה לפני כמה שנים במרחב מערכות הגנה אווירית מתקדמות, בין השאר את מערכת ה-S-300 מתוצרתה, שיכולותיה עשויות לאיים על חופש הפעולה האווירי של ישראל. עד כה הופעלה המערכת על-ידי הרוסים בלבד, אך בישראל הביעו בעבר דאגה שתעבור לידיים סוריות.

מתוך הבנת הנוכחות הרוסית במרחב, במשך השנים האחרונות נשמרה ישראל מאוד שלא לפגוע באינטרסים הרוסיים באזור. זה לא עבד תמיד, והיחסים בין מוסקבה לירושלים בנוגע לפעילות צה"ל בסוריה ידעו עליות ומורדות בשנים האחרונות. התקרית החמורה ביותר התרחשה בספטמבר 2018, כשהופל מטוס רוסי באמצעות אש נ"מ סורית שנורתה לעבר מטוסי קרב ישראליים שתקפו מטרות בסוריה. לאחר עבודה דיפלומטית קשה ומאומצת התגברו ישראל ורוסיה על המשבר, והתיאום ביניהן למניעת חיכוך הודק ודויק.

אך, כאמור, לא לעולם חוסן. רק לפני כמה שבועות ערכו מטוסי קרב רוסיים סיור משותף עם מטוסים סוריים, עובדה שהובילה לתהיות האם מדובר בניסיון רוסי להצר את צעדיה של ישראל במרחב הצפוני. בפועל, כפי שדווח בתקשורת הזרה גם ביומיים האחרונים, הסיור הרוסי-סורי לא הפריע לחופש הפעולה הישראלי בסוריה. כל זה יוצב כעת בסימן שאלה, במיוחד לאחר שישראל בחרה צד והתייצבה לצד אוקראינה.

לצד כל זאת, בישראל מוטרדים מכך שהפלישה הרוסית לאוקראינה תהיה אבן דרך נוספת גם בדחיקתה של ארה"ב מסוריה ומהמזרח התיכון כולו, שכן המיקוד של ארה"ב באירופה וביחסיה הבעייתיים עם סין יקטין עוד יותר את רצונה להיות מושקעת באזורנו.

לנקיטת עמדה יש מחיר

לאור כל אלו, ניסתה ישראל בשבועות האחרונים להלך בין הטיפות כדי שלא להרגיז את הרוסים ולשמר חופש פעולה ישראלי בסוריה. אלא שביום רביעי, ערב הפלישה הרוסית לאוקראינה, פרסמה ישראל הודעת תמיכה באוקראינה - והתגובה הרוסית לא איחרה לבוא: מוסקבה הבהירה כי היא אינה מכירה בריבונות ישראל ברמת הגולן.

ביום חמישי, כמה שעות לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, החליטו בישראל להחריף עוד יותר את הטון. בהודעה קצרה לתקשורת מסר שר החוץ, יאיר לפיד, כי "ההתקפה הרוסית על אוקראינה היא הפרה חמורה של הסדר הבינלאומי", והוסיף כי ישראל "מגנה את ההתקפה, מוכנה ונערכת לסייע הומניטרית לאזרחי אוקראינה".

ניתן רק לקוות שבמשרד החוץ חשבו היטב על הדברים, שכן הרוסים - שידועים ככאלה שאינם שוכחים ואינם מוחלים - עשויים לשנות את מדיניותם כלפי חופש הפעולה הישראלי בסוריה ובמזרח התיכון כולו. במקרה כזה, ישראל עלולה למצוא את עצמה בבעיה גדולה לא רק בשל ההתגרענות האיראנית שלא תואט באמצעות הסכם, אלא גם בשל הצרת צעדיה ופגיעה בחופש הפעולה שלה במרחב הצפוני.