דביר כהן, בעלה של מוריה שנדקרה בפיגוע בשייח' ג'ראח: "יודעים שיש מחבלים סביבנו, אבל לא נעזוב את השכונה"

מוריה כהן, היא בת ה-26 שנדקרה היום (רביעי) באורח קל בשכונת שייח' ג'ראח על ידי מחבלת כבת 15. כהן, תושבת השכונה, נפגעה לצד ילידה כשליוותה אותם לבית הספר. דביר כהן, בעלה של מוריה, אמר אחרי הפיגוע ל"ישראל היום": "לא נעזוב את השכונה. אנחנו מאמינים בהתיישבות במזרח ירושלים. אנחנו יודעים שיש מחבלים סביבנו, אבל נמשיך ליישב את ירושלים עד שהם יבינו שמדינת ישראל היא בעלת הבית".

כהן, המתגורר עם אשתו וילדיהם בשכונת שמעון הצדיק, הסמוכה לשייח' ג'ראח, סיפר: "יש כלפינו איומים ושמעתי הרבה פעמים: 'אני ארצח אותך'. יש כאן אירועים יומיומיים וגם כתובות נאצה. במהלך חנוכה כיבו לנו חנוכיות וגם שברו לנו חנוכייה. אנחנו חיים ליד מחבלים".

עוד הוא הוסיף: "היא יצאה בבוקר והייתה ערביה שעקבה אחריה ודקרה אותה בחלק העליון של הגב. הייתי במילואים ואשתי הייתה לבד עם חמשת הילדים שלנו. מישהו שהיה שם הזמין אמבולנס, פינו אותה לבית החולים, היא עברה בדיקות וברוך השם היא לא נפגעה באברים פנימיים".

דביר כהן הוסיף בהתייחס למחבלת: "כנראה מדובר בשכנה שלנו. היא עקבה אחריה. מוריה הגיעה לצומת לא רחוק מהבית שלנו. היא סיפרה לי שהבן שלנו צעק: 'אימא, יש לך סכין בגב'. זה ממש נס. המחבלת כנראה נבהלה מהסיטואציה וברחה בנס כי היו שם חמשת הילדים שלנו. אם היא הייתה ממשיכה אני לא רוצה לחשוב איפה זה היה נגמר. אנחנו חווים גל טרור ארוך עוד מ'שומר החומות' אז הבית שלנו חטף 11 בקבוקי תבערה וגם אבנים בשגרה. אנחנו מצפים שיותר יראו את המשטרה בשטח. אנחנו ממשיכים את חיינו כשגרה. נמשיך לגור שם, זה חלק מהשליחות שלנו.

"מוריה מרגישה טוב", סיכם כהן. "הסכין הייתה ארוכה אבל לא פגעה באיברים פנימיים. בעזרת השם, היא תתאושש מזה ותשתחרר היום מבית החולים".

מוריה כהן, בראיון ל"ישראל היום" בחודש שעבר: "מול הילדים שידרנו ביטחון"

לפני כחודש, ראיינו במוסף "ישראל השבוע" את מוריה ובעלה דביר על החיים בשכונה הסוערת. "הרגע הכי קשה שלי כאן היה ביום ירושלים", סיפרה אז מוריה, "כשרציתי לשוב הביתה עם הילדים מהחגיגות, ולפתע נשמעה אזעקה. מרחוק אני רואה אלפי ערבים מול הבתים שלנו, שורקים ורוקדים בשמחה, ואני חסומה מהגעה לבית שלי, למקום שאמור להיות הביטחון והמגן שלי. זו תחושה נוראה".

מול הילדים, סיפרו אז, הם שידרו ביטחון. "הצגנו בפניהם את הרעשים של מתקפות הערבים כרעשים שנובעים מפעולות המשטרה שמבקשת להגן עליהם, אבל בשלב מסוים הילד הגדול בן החמש, ינון-דוד, שאל אותי: 'אבא, אם המשטרה שומרת עלינו, אז למה הם לא פה?' זה ילד בריא בנפשו. כשאורח שאל אותו פעם אם אינו פוחד לגור כאן, הוא השיב לו בטבעיות ובתמימות: 'למה, אתה מפחד לגור בבית שלך?'"

למרות זאת, דביר ומוריה אמרו שבימי שגרה, שרבים פי כמה מימי פורענות, "נעים לגדל כאן ילדים. חזרנו אחרי 2,000 שנה לארץ ישראל ולירושלים. גם המשטרה הפיקה לקחים, וכיום היא ממלאת את תפקידה כאן באופן טוב בהרבה מאשר בעבר. רק השבוע היא פיזרה התקהלות בתוך רבע שעה. לפני חצי שנה זה לקח לה כמה ימים. עכשיו יותר בטוח כאן".

הם נמצאים בשכונה כבר שש שנים, והגיעו לכאן אחרי כמה חודשי מגורים בבתי היהודים ברובע המוסלמי. מוריה, מורה בתלמוד תורה, גדלה בפתח תקווה. דביר, שלומד בעטרת כהנים, גדל בעלי. סבו, אלי ששר, היה בין מייסדי קרני שומרון. לפני פינוי גוש קטיף הוריו עברו למורג, כדי לחזק את תושבי הגוש ולתמוך בהם.