"לא מסוגל לצאת": כך מתמודדים המילואימניקים עם החזרה לשגרה

אחרי יותר מ-500 ימי מילואים, א', קצין במילואים, מתקשה לצאת מהבית. המעבר החד מהשירות הצבאי לחיי המשפחה ולשגרה האזרחית הפך עבורו לאתגר בפני עצמו. "אני באופן אישי הייתי פשוט נשאר בבית. קם רק כשצריך ללכת לילדים, ואם אני לא צריך לטפל בילדים, אז אני פשוט רובץ", הוא מספר.

אלא שפעם בשבוע הוא מצליח לצאת. לא לעבודה או למפגש חברתי, אלא לים, במסגרת תוכנית "זיו מילואים" של עמותת זיו נעורים, המשלבת פעילות ימית, מפגשים קבוצתיים וליווי מקצועי למשרתי מילואים. "אני יודע שאין לי כוח, ואני יודע שלא בא לי ללכת, אבל אני מקבל כוח ומגיע", הוא מספר. "אחרי רבע שעה זה כאילו אני נכנס לסוג של בועה. זה מעורר אותי, זה נותן לי אנרגיה לכל השבוע".

מאז פרוץ המלחמה נדרשו משרתי מילואים רבים לשירות ממושך, לעיתים במשך מאות ימים ובמספר סבבים. עבור חלקם, השיבה הביתה אינה מלווה בהקלה מיידית. הדריכות, תחושת הניתוק והקושי לחזור להרגלי החיים האזרחיים ממשיכים ללוות אותם גם לאחר שפשטו את המדים. א' מספר כי בקבוצה שבה הוא משתתף יש משרתי מילואים שביצעו בין 300 ל־800 ימי שירות. "זו קבוצה מגוונת, אנשים מכל מיני יחידות.

יש משהו קסום בקבוצה הזאת, כשאתה מגיע ואתה מתיישב, ואין ביקורתיות, ואין שיפוטיות, והאגו נשאר מאחורה, ואנשים משתפים", הוא מתאר. "אנחנו כגברים קשה לנו לשתף, בטח גברים לוחמים, ופתאום כל אחד משתף בקושי שלו.

גם עבור ע', מילואימניק נוסף המשתתף בתוכנית שפועלת ב־14 מרכזים ימיים ברחבי הארץ, החשיבות המרכזית של המפגשים אינה מסתכמת בשעות שהוא מבלה בים. "ההבנה היא שהתסמינים והמורכבות שמתמודדים איתם היא לא רק שלך אישית, שתגיד לעצמך, אני שונה, אני דפוק, קרה לי משהו", הוא אומר. "אלא בעצם זה בסדר, זה תקין, זה מורכבויות שכל מי שעבר חוויות קשות מתמודד איתן".

88% דיווחו על ירידה בלחץ

סקר אפקטיביות שערכה עמותת זיו נעורים, שהוקמה על ידי יוצאי שייטת 13 לזכר חברם זיו לוי ז"ל - בקרב 187 משרתי מילואים שהשתתפו בתוכנית, מצביע על שיפור מדווח בתחושותיהם בעקבות המפגשים. לפי הסקר, 92% מהמשתתפים דיווחו כי הפעילות מעניקה להם זמן של שקט נפשי, ו־88% העידו על ירידה משמעותית בתחושת הלחץ והדריכות.

עוד עולה מהנתונים כי 84% מהמשתתפים הרגישו פחות לבד בהתמודדות עם אתגרי התקופה, ושיעור זהה דיווח כי התוכנית סייעה להם להתמודד עם המעברים בין שירות המילואים, העבודה והבית. 76% העידו כי הם משתמשים בכלים שרכשו במסגרת המפגשים גם בחיי היומיום, מול בני המשפחה ובמקום העבודה.

ע' מתאר השפעה גם על תסמינים גופניים שהוא חווה מאז שירותו. "מהסבב הראשון אני מתמודד עם קוצר נשימה שהוא לא מוסבר", הוא מספר. לדבריו, אף שלא נמצא הסבר רפואי לתופעה, דווקא במהלך הפעילות הימית המאומצת הוא חש הקלה. "אני מגיע לפעילות הימית ואני עושה פעילות עצימה, עם גלים, עם ים סוער, ונופל על המים וקם ומשקיע אנרגיה, ולא מרגיש צורך לקחת משאף, כמו שאני עושה בפעילות ספורטיבית אחרת".

הוא מתאר גם קושי לעצום עיניים בנוכחות אנשים, תחושה שמשתנה עבורו כשהוא נמצא במים. "באים לפעמים גלים, אני תופס לי איזה פינה, ועוצם לאט לאט את העיניים, ונותן לעצמי את ה־15 שניות, 20 שניות, שזה הרבה. ולא עולה לי הלחץ והדופק כמו שעולה לי אם אני אעצום פה עכשיו, עם אנשים".

"אנשים פוחדים שייקחו להם את הנשק, אז הם לא פונים לטיפול"

לדברי ע', אחד החסמים המשמעותיים בהתמודדות של משרתי מילואים עם קשיים נפשיים הוא עצם הנכונות לבקש עזרה. "מילואימניק צריך להוריד את האגו ולדעת לטפל בעצמו", הוא אומר. "לצערי העניין הוא בעצם גם התפיסה וגם המשמעויות של להסכים לקבל טיפול. היום למשל אנשים פוחדים שייקחו להם את הנשק הפרטי, אז בגלל זה הם לא פונים לטיפול. זה מצב מפחיד".

עבור א', ע' וחבריו, הפעילות בים אינה תחליף לטיפול נפשי, אלא הזדמנות למצוא מחדש תחושת שייכות. "כל אחד צריך לעשות משהו שיפיג לו את המתח, לא בהכרח פעילות ימית. יש גם רכיבה, עבודות עם הידיים, קבוצות שווים שיושבים ומדברים ולאט לאט משתפים", הוא אומר. אחרי מאות ימים שבהם נדרשו לתפקד תחת לחץ, חלק מהמילואימניקים מגלים שהחזרה לשגרה דורשת מאמץ מסוג אחר: ללמוד שוב לצאת מהבית, להיות עם אנשים, לדבר על הקושי ובעיקר להסכים לקבל עזרה.