יש רק איש אחד שיש לו אינטרס לחרחר מלחמה, והרמטכ"ל חייב לעמוד בדרכו

ראוי להתחיל בצפירת הרגעה: על-פי כל הסימנים, המלחמה לא צפויה להתחדש בקרוב - לפחות עד לאחר בחירות האמצע לבתי הנבחרים בארצות-הברית, שייערכו בראשית נובמבר.

ובכל זאת, מתבקש לתהות למי, ולמה, יש עניין לחרחר מלחמה, או לפחות להיראות שאנחנו על-סיפה של מלחמה. התשובות לשתי השאלות כרוכות אלה באלה. האינטרסנט העיקרי, ולמעשה הבלעדי, הוא ראש הממשלה נתניהו: לו הדברים היו תלויים בו, ישראל כבר היתה יוצאת מזמן למלחמת איראן השלישית.

לעובדה שזה לא קרה עד כה יש שתי סיבות. הראשונה, הנשיא טראמפ, שאמנם הביע השבוע תמיכה בנתניהו וגם דיבר בשבחו בהקשר האיראני, אבל מאז סיום המערכה האחרונה - באמצע חודש אפריל - שם ברקס לכל הניסיונות לחדש את המלחמה.

השניה, הרמטכ"ל אייל זמיר ועימו צמרת צה"ל, שמתעקשים לאפשר את קיומם של ההליכים הדמוקרטיים בישראל, קרי הבחירות.

המסר מכוון פנימה

זמיר אמר דברים ברוח הזאת גם אתמול, במהלך ביקור בתרגיל מפקדות באוגדת עזה. לכאורה הוא כיוון את דבריו כלפי חוץ, כשאמר שצה"ל ערוך ומוכן לכל ניסיון לתקוף או להפתיע את ישראל, אולם המסר שלו נועד להדהד גם פנימה - שלא לגרור את צה"ל להרפתקאות מיותרות ערב בחירות - משהו בנוסח: אנחנו שומרים על הבית, כדי שהבחירות יוכלו להתקיים בבית.

הרמטכ"ל נחוש פחות בכל הקשור לניצול צה"ל לצרכים פוליטיים. שלשום העלה נתניהו סרטון בחירות שצילם בבסיס חיל האוויר ברמת דוד - על-רקע מטוס קרב - ואתמול סרטון נוסף שבו הוא מצולם על-רקע מסוק, כשמאחוריו מאבטח של שב"כ. צה"ל ומשרתיו (וגם שב"כ ואנשיו) אמורים להיות מחוץ למערכת הבחירות; הניצול היומיומי שלהם נועד גם הוא לאותה המטרה: לשדר תחושת חירום של חידוש קרוב של המלחמה.

כאמור, הסיכוי שזה יקרה בשבוע הקרוב (וגם בזה שאחריו) אינו גבוה. כך עלה גם בפגישתו של נתניהו, שלשום, עם שר ההגנה האמריקני פיט הגסת', שהגיע לביקור קצר אצל כוחות סנטקום באיזור. הסייג היחיד לקביעה הזאת, כך גורמים יודעי דבר, הוא האפשרות - שהסיכויים שתתממש נדמים כרגע כנמוכים - שאיראן היא שתתקוף ראשונה, או שיתקבלו אינדיקציות חד-משמעיות כי בכוונתה לעשות זאת.

עילות אחרות, כמו חידוש חשאי של המאמץ האיראני להשגת יכולת גרעינית וההתעצמות המואצת שלה בטילים ובכטב"מים, הן מטרידות מאוד, אך אינן בגדר עילה לתקיפה ישראלית יזומה בטווח הזמן המיידי. מה שהמתין חודשים ארוכים יכול להמתין עוד כמה שבועות, עד שייוודעו תוצאות הבחירות והמערכת הפוליטית בישראל תתייצב. גם כאן יש לצה"ל ולעומד בראשו תפקיד חשוב: להבהיר, אם יידרשו, את הפער שבין חשוב לבהול, ובין מסוכן לקיומי.

דגל שחור

זמיר צריך לבצע את הנחיות הממשלה, כפי שעולה מהחוק ומהגדרת תפקידו, אבל אין פירוש הדבר להרכין ראש. הוא משרת את הציבור, לא את הממשלה, והאמון שלו נתון לציבור. אם יחוש שצה"ל מנוצל לצרכים פוליטיים, לטובת חידוש המלחמה, עליו להרים דגל אדום - ולמעשה שחור. במלים אחרות: הוא שיקבע אם מהלך מלחמתי חריג בשבוע הקרוב הוא כורח המציאות - סכנה קיומית שיש לנטרל מייד - או מהלך שניתן היה לדחות, והוקדם ממניעים זרים.

נתניהו ממקד את הקמפיין שלו בסוגיה הביטחונית: זה הפורטה שלו, למרות 7 באוקטובר. התכנית שהציג בראשית השבוע (שנעשתה ללא עבודת מטה וגם לא אושרה בשום פורום רשמי) נועדה לקבע את חזונו לביטחון ישראל. על הדרך הוא דרס, כדרכו, את גורמי הביטחון, כשקבע כי התנגדו לרוב החלטותיו. מתבקש היה לעמת אותו עם המציאות, ובעיקר עם שגיאותיו-שלו: למשל עם העובדה שדחף למערכה השניה באיראן שלא השיגה אף-אחת ממטרותיה, או שהבטיח ניצחון מוחלט (שלא הושג מעולם) על חמאס - שעודנו שולט בעזה.

העיסוק הביטחוני האינטנסיבי הזה נועד להסיט את השיח הציבורי מסוגיות בוערות אחרות. למשל, השתמטות החרדים משירות צבאי, או מצבה המזעזע של מערכת החינוך, האלימות הגואה ברחוב, יוקר המחיה שמוציא כעת המונים להפגנות באירופה, ואפילו פרשת קטארגייט שהתרחשה בלשכת ראש הממשלה בידי יועציו הקרובים ביותר. בכל אלה רשמה הממשלה כישלונות: לכן היא מעוניינת שהכותרות יעסקו במלחמה.