בעוד חלקים נרחבים בחברה הישראלית - וממש לא רק במגזר החרדי - משכללים את אמנות ההימלטות משירות קרבי, מתחולל בצה"ל קרב פנימי שהוא תמונת המראה המושלמת והכואבת של התופעה הזו.
זה סיפורם של מי שלא רק שאינם בורחים מן האש, אלא נאבקים בכל כוחם כדי לחזור אליה, אף שנכוו ממנה. 117 לוחמים ומפקדים במילואים, שרובם שירתו מאות ימים במילואים מאז 7 באוקטובר, מנהלים כעת מאבק משפטי וערכי על זכותם־חובתם להילחם למען כולנו.
החומות המנהלתיות נסגרו עליהם בהפתעה. מדיניות חדשה של צה"ל קבעה כי ההכרה בהם כנפגעי פוסט־טראומה, בנכות של 30% ויותר, תביא להקפאת שירותם. העיקרון ברור: קודם מסמנים ורק אז בודקים. וכך, באחת, פשטה המערכת מעל הגיבורים האלה את המדים, שהיו עבורם אות הכבוד הגבוה ביותר בספר חייהם.
כדי להבין את עומק השבר צריך להקשיב ל־ע', מפקד טנק שנפצע קשה בלבנון לפני 20 שנה. כשהתעורר במחלקת טיפול נמרץ שאל את הרופא מתי יוכל לחזור ליחידה. כולם גיחכו, אבל אחרי שיקום אינטנסיבי הוא חזר לשרת, ורק במלחמה הנוכחית צבר כ־400 ימי מילואים. כל זאת - לצד משרה מלאה בהייטק וחיי משפחה.
"אני חי חיים מלאים"
"אני חי חיים מלאים עם הפוסט־טראומה", סיפר. ואז, דווקא בערב יום הזיכרון, הגיעה "הודעת סמס מאיזו מש"קית" שהוא לא ימשיך בשירות, רק משום שנכלל בקבוצה שצה"ל קבע לגבי חבריה "חזקת מסוכנות".
היה ברור ש־ע' ורעיו לא ירימו ידיים. מדובר הרי בפירות האנוש המשובחים ביותר שהצמיחה האדמה הקשה שלנו. הם פנו לעורכי הדין רן כהן רוכברגר, שלומי ציפורי והראל וינברג, שבהתנדבות מלאה עתרו בשמם לבג"ץ, עם טענה משפטית ואנושית פשוטה: ככה לא מתנהלים.
איש לא כופר בחובת הצבא לדאוג לבטיחות הלוחמים וחבריהם בקו האש. אבל הדרך האוטומטית והאטומה שבה הדבר נעשה מייצרת, לשיטתם, "אפקט מצנן" מסוכן. נוסחה שקושרת בין פצעי העבר לבין הכשירות הנוכחית מלמדת כל לוחם פגוע לקח אחד: אל תבקש עזרה.
דווקא בערב יום הזיכרון הגיעה ל־ע' שנפצע בלבנון "הודעת סמס מאיזו מש"קית" שהוא לא ימשיך לשרת בגלל "מסוכנות"
ע' עצמו סיפר כי כשנכנס הפסיכולוג לחדרו בבית החולים, "בעטתי אותו החוצה" מסיבה זו - והוא לא לבד. לפי העתירה, כ־20 לוחמים בחרו לעתור בשל המדיניות שלא לקדם את הטיפול בנפשם. אחד מהם לחם בכפר עזה ב־7 באוקטובר, חילץ ופינה פצועים תחת אש וטיפל בדודו, לוחם גם הוא, עד שזה מת בזרועותיו. אחרי כל זה שב ללחימה, ומשהבין שההכרה בפצעי נפשו תרחיקו מהיחידה - ויתר עליה. כך, מלמדת המערכת את לוחמיה המסורים ביותר להסתיר מצוקות ולדמם בשקט, רק כדי שלא ינותקו משליחות חייהם הנאצלת - להגן על כולנו.
כלי שיקומי חשוב
הטעות מתבררת כשמביטים בנעשה בשירותי הביטחון האחרים. גם בהם יש לוחמים באותו מצב, אבל איש לא מעלה על דעתו להקים מנגנון אוטומטי שכזה. אולי משום שדווקא הם קראו את המחקר המקיף שפרסם צה"ל לאחרונה ולפיו עבור הלוחם הפוסט־טראומטי, החזרה לחבריו בחזית היא כלי שיקומי חשוב ביותר.
תמיכה יחידתית מסוג זה היא "משאב התמודדות מרכזי" שמפחית תסמינים ומצמצם מחשבות אובדניות. קצין הרפואה הראשי עצמו העריך בכנסת שכ־90% ממי שביקשו לחזור במצב זה, יחזרו אחרי הבדיקה, אז על מה בדיוק נשענת החזקה ולמה לנתק אותם מחבל הצלה זה, בשעה שרק בדיקה פרטנית תדע אם הדבר נדרש בכלל?
העותרים דורשים שהצבא יביט להם בעיניים ולא בפרוטוקולים, שיבדקו אותם בצורה פרטנית ומקצועית, ואז יחליטו
העותרים דורשים דבר אחד בלבד: שהצבא יביט להם בעיניים ולא בפרוטוקולים, שיבדקו אותם בצורה פרטנית ומקצועית ורק אז יחליטו לגבי המשך שליחותם. על רקע מצעד המתחמקים מהחזית הבוערת, הצורך לדרוש זאת הוא בלתי נתפס.
כעת הכדור בידי בג"ץ. בשנה האחרונה שופטיו מאשרים בנחישות ובמהירות צעדים דרקוניים מבחינת זכויות אדם לטובת גיוס העריקים החרדים. הם עושים זאת בצדק, בשל "צורך ביטחוני ממשי", כפי שנמסר מאת גורמי המקצוע בצה"ל. יש לקוות שאותן נחישות ומהירות יבואו לידי ביטוי גם בטיפול בעתירה הזו. זה המעט שמגיע למי שלא מבקשים שיגנו עליהם מן האש, אלא להפך - שלא יגרשו אותם ממנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו