"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ההחלטות, הקונספציה והמחדל הבא: פרשני "היום" משיבים - איפה טעינו?

שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, פרשני "היום" חוזרים להחלטות שיכלו לשנות את המלחמה ובוחנים אם הדרג המדיני וצה"ל באמת יצאו מהקונספציה • מהחזית בלבנון ועד לשאלת המחדל הבא - יואב לימור, איתי אילנאי ולילך שובל משיבים על השאלות שנותרו פתוחות

0השמעה
קיבוץ ניר עוז אחרי הטבח , גדעון מרקוביץ
קיבוץ ניר עוז אחרי הטבח | צילום: גדעון מרקוביץ

שלוש שנים עברו מאז אותה שבת שחורה. המלחמה עדיין לא נגמרה, הלקחים עדיין לא נלמדו במלואם, ושאלות שרבים מפחדים לשאול עדיין תלויות באוויר.

7 באוקטובר, שלוש שנים אחרי: השאלות שנותרו פתוחות

כתבי ופרשני "היום" מנתחים לעומק את האירועים ומנסים להבין - איפה טעינו. התשובות שהם סיפקו, ככל הנראה, לא יגרמו לכם להרגיש בטוחים יותר.

איזו החלטה הייתה יכולה לשנות את התמונה?

איזו החלטה בימים הראשונים של המלחמה - כשישראל עוד החזיקה בתמיכה בינלאומית מקיר לקיר - הייתה יכולה לשנות לחלוטין את תמונת המלחמה?

איתי אילנאי:

בערב 11 באוקטובר 2023 הניחה מערכת הביטחון הצעה דרמטית על שולחן הקבינט: לנצל את הגיבוי האמריקני ואת התמיכה הבינלאומית, שהיו אז בשיאם, כדי לתקוף חזיתית את חיזבאללה בלבנון. מקבלי ההחלטות כבר הכירו אז את מבצעי הביפרים ומכשירי הקשר, ובאותו ערב נועדה להתקיים גם פגישה של ראשי חיזבאללה, ובהם חסן נסראללה, עם בכירים איראנים. זו הייתה הזדמנות פז להיפטר מנסראללה ולמחוץ את צבא הטרור שלו.

ההזדמנות פוספסה. חסן נסראללה (ארכיון) | צילום: רויטרס

שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי דחפו בכל כוחם לצאת למתקפה. גלנט עדיין מספר, לכל מי שמוכן להקשיב, שזה היה הדבר הנכון לעשות. אבל ראש הממשלה נתניהו - בגיבוי שני השרים החדשים שנכנסו לממשלה, בני גנץ וגדי איזנקוט - התנגד. בסופו של דבר המתקפה לא יצאה לדרך, והמהלך המאז'ורי נגד חיזבאללה נדחה בשנה.

בלתי אפשרי לדעת מה היה קורה אילו ישראל הייתה מחסלת את נסראללה כבר באוקטובר 2023, ולא שנה מאוחר יותר. אבל ההחלטה מ-11 באוקטובר משקפת את האסטרטגיה שבה דבק נתניהו לאורך כל שלוש שנות המלחמה - לעבוד בטור: קודם כל חמאס, אחר כך חיזבאללה ואז איראן. בעיניי, זו החלטה שהוכיחה את עצמה כנכונה.

יואב לימור:

ישראל הייתה צריכה לקבל שתי החלטות בתחילת המלחמה. הראשונה, לעבוד יחד עם העולם על תוכנית לסיום המלחמה, מה שנקרא "היום שאחרי", שבו תשלוט בעזה ממשלה פלשתינית אחרת שאינה חמאס. השנייה, לצאת למאבק הסברה חובק עולם שיניח תשתית הסברתית למלחמה בעזה.

מה לגבי "היום שאחרי"? כוחות צה"ל ברצועת עזה | צילום: דובר צה"ל

לו שני המהלכים האלה היו נעשים, היינו מצמצמים במידה רבה את ממדי הנזק הבינלאומי שאנחנו נאלצים להתמודד איתו היום, ובעיקר - חמאס כבר מזמן לא היה שולט בעזה.

לילך שובל:

לא בטוח שניתן היה לשנות לחלוטין את פני המערכה, אבל אם ישראל הייתה מחליטה לתקוף בלבנון ב-11 באוקטובר כפי שתכננה, אין ספק שהמלחמה הייתה נראית אחרת לחלוטין - בעיקר עבור תושבי הצפון, שנאלצו לחיות מחוץ לבתיהם במשך כשנתיים.

בדרום, ייתכן שדרך פעולה אחרת, של כיבוש כל הרצועה בימים הראשונים, הייתה משנה את פני המערכה ומקצרת אותה דרמטית. אלא שבפועל הוחלט לפעול באופן טורי ולא מקבילי.

המלחמה הייתה נראית אחרת. תקיפה בדאחייה בביירות | צילום: רשתות ערביות

גם אם ישראל הייתה מקבלת בימים הראשונים החלטה מהו היעד שאליו היא רוצה להגיע בסוף ברצועת עזה, ייתכן שהייתה מצליחה להשיג אותו בצורה טובה יותר.

האם ישראל באמת יצאה מהקונספציה?

האם הדרג המדיני באמת שינה את ה-DNA התפיסתי שלו, או שאנחנו מנהלים את המציאות הזו בדיוק עם אותן הנחות יסוד שקרסו?

איתי אילנאי:

קצין בכיר, שהיה בליבת מחדל 7 באוקטובר, אמר לי את המשפט המזעזע הבא: "אחת מבעיות היסוד הערכיות שלנו הייתה שצה"ל לא נערך כדי לנצח במלחמות, אלא כדי לדחות אותן".

לאורך כל שנותיו הארוכות של נתניהו בראשות הממשלה, ישראל אכן ניסתה תמיד, כמיטב יכולתה, לחמוק מעימותים צבאיים. האסטרטגיה הזאת קיבלה שם - "מדיניות ההכלה".

אבי "מדיניות ההכלה". נתניהו | צילום: מעיין טואף/ לע"מ

המדיניות הזו, שהייתה טבועה עמוק ב-DNA של נתניהו וחלחלה ממנו לכל מערכת הביטחון, שחקה את ההרתעה הישראלית עד דק. אבל בעקבות הלם 7 באוקטובר, הגישה השתנתה ב-180 מעלות: מאותו יום כולם בצמרת הישראלית הבינו שבמזרח התיכון ישראל צריכה להתחיל להתנהג כבריון השכונתי.

זה קרה מאז בעזה, בלבנון, באיראן - ואפילו בדוחא, בירת קטאר. הדרג המדיני שיגר, תרתי משמע, פעם אחר פעם את המסר הבא לעולם: בעל הבית השתגע.

יואב לימור:

כל עוד לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית, כל הגורמים, ובראשם הדרג המדיני, לא באמת יוכלו לומר שהם הפיקו את הלקחים הנדרשים.

גם היום, שלוש שנים לאחר האסון, הדרג המדיני ממשיך להתנהל עם עבודת מטה קלוקלת, תוך מידור מתמיד של שרים וראשי מערכת הביטחון מהחלטות מרכזיות.

הלקחים לא הופקו. מחאה הקוראת לוועדת חקירה ממלכתית | צילום: גדעון מרקוביץ'

גם התלות המוחלטת של ישראל בארצות הברית, והעובדה שההחלטות מתקבלות בוושינגטון ולא בירושלים, מסוכנות לישראל ועלולות לקלוע אותה לסיטואציות בעייתיות לביטחונה.

לילך שובל:

קשה להתייחס לדרג המדיני, בטח בתקופת בחירות. מצד שני, כבר היום אנחנו עדים למגבלות שהדרג המדיני מטיל על הדרג הצבאי בשל שיקולים שייתכן שהם מוצדקים.

למשל, בחודשי הלחימה האחרונים בצפון צה"ל נאלץ להגביל את תגובותיו גם לאחר שחיילים נפגעו, כדי שלא להרגיז את האמריקנים, וגם ברצועת עזה נכפה עליו ריסון.

ריסון כפוי. צק"ח 55 בפעילות בדרום לבנון | צילום: דובר צה"ל

מצד שני, השימוש התכוף במילה "הרתעה" פחת, וישראל הוכיחה שוב ושוב שהיא לא מהססת לתקוף כשזה נדרש, גם אם מדובר במתקפת מנע. השאלה הזו תיבחן לאורך זמן.

האם צה"ל באמת מוגן מהמחדל הבא?

האם צה"ל של היום באמת מוגן מפני המחדל הבא, או שרק המזל והטקטיקה בשטח מונעים אסון נוסף?

איתי אילנאי:

לא. צה"ל אינו מוגן מפני המחדל הבא.

בצבא, וביתר זרועות הביטחון, נערכו שינויים עמוקים בעקבות 7 באוקטובר, אבל בעולם הצבאי יש פרדוקס שאף אחד עדיין לא הצליח לפתור: ככל שתרגיש יותר בנוח, יותר בשליטה, יותר חזק - כך תהיה מועד יותר להפתעות ולנפילות.

בשלוש השנים האחרונות, במחיר כבד מאוד, צה"ל חזר להאמין בעצמו והשיג יתרון אסטרטגי על כל אויביו. זה בדיוק מה שגורם למפקדים וללוחמים להיות מוצפים בתחושת הצלחה, ובצדק. אבל הטבע האנושי נוטה להיות בוגדני: דווקא ברגע שאתה מרגיש בלתי מנוצח, חומות ההגנה מתחילות לקרוס.

דווקא ברגע שאתה מרגיש בלתי מנוצח, חומות ההגנה מתחילות לקרוס. תותח ישראלי יורה לעבר מטרות חיזבאללה בדרום לבנון | צילום: אי.אף.פי

בין המחדלים הגדולים של צה"ל חלפו אמנם חמישים שנה, אבל איש לא יכול להבטיח שהמחדל הבא אינו מעבר לפינה. ב-7 באוקטובר למדנו כולנו להיות יותר צנועים. מוטב שהתחושה הזו תמשיך ללוות אותנו, ואת מפקדי וחיילי צה"ל בפרט.

יואב לימור:

7 באוקטובר לימד אותנו שאין דבר כזה להיות מוגן לגמרי או מוכן לגמרי, ושצריך תמיד להטיל ספק ולחפש את מה שאנחנו לא מבינים ולא יודעים.

אבל העובדה שהצבא תיחקר את עצמו והפיק לקחים, והעובדה שכל שרשרת הפיקוד בצה"ל התחלפה, מעניקות תקווה שהלקחים נלמדו והופנמו.

אין דבר כזה להיות מוגן לגמרי. 7 באוקטובר | צילום: רויטרס

עם זאת, גם צה"ל זקוק לוועדת חקירה ממלכתית, ובעיקר צריך לחפש בכל יום מחדש מאיפה תגיע ההפתעה הבאה.

לילך שובל:

צה"ל אף פעם לא מוגן מפני האסון הבא בצורה הרמטית, וזהו הלקח המשמעותי מ-7 באוקטובר וממלחמת יום הכיפורים.

צה"ל צריך תמיד לצאת מנקודת הנחה שהוא לא יודע הכול, ועליו להיערך לפי יכולות האויב ולא לפי מה שהוא חושב שהן כוונות האויב.

צה"ל אף פעם לא מוגן מפני האסון הבא בצורה הרמטית. מחבלי נוחבה ב-7 באוקטובר | צילום: GettyImages

ובכל מקרה, תמיד צריך לחשוד שמנסים להפתיע אותנו, לא לזלזל באויב ולהקים צוות "איפכא מסתברא" רציני. הכי חשוב שהלקחים הללו יישמרו למשך שנים קדימה, ולא רק בשנים הקרובות.

מה היה יכול לצמצם את ממדי הטבח?

איזה מהלך צבאי בודד בשעות הראשונות של 7 באוקטובר היה יכול לעצור את הטירוף ולמזער את היקף האסון?

איתי אילנאי:

מרגע שמתקפת הפתע של חמאס יצאה לדרך, לא היה מהלך צבאי בודד שיכול היה למנוע אותה. הניסיון לחפש פתרון קסם הוא מובן ואנושי, אבל גם מיותר ומעט ילדותי.

ב-6:30 בבוקר 7 באוקטובר, חמאס השיג יתרון על אוגדת עזה בכל תחום: היו לו בשטח יותר כוחות, יותר אמל"ח ויותר מודיעין. במצב שנוצר, כמעט לא פלא שהאוגדה הוכרעה בתוך פחות משעתיים, במטה הכללי ובפיקוד התקשו לגבש תמונת מצב מלאה, ולתגבורת שהוזעקה לנגב המערבי לקח זמן רב להגיע.

אין פתרון קסם. מחבלי נוחבה בכניסה לקיבוץ בארי (ארכיון) | צילום: רויטרס

ובכל זאת, היו מי שכן הוכיחו יעילות באותו בוקר טרגי: התברר כי כמעט בכל המקרים, הכוחות המדוללים של כיתות הכוננות המקומיות הצליחו למזער, ולפעמים למנוע לחלוטין, את הפלישה ליישובים. כתוצאה מכך, בשלוש השנים האחרונות הורחבו, אומנו וחומשו כיתות הכוננות ביישובים צמודי הגדר.

בפעם הבאה שמישהו יפלוש לקיבוץ בעוטף או בגליל, כדאי לו לקחת בחשבון שייתקל בכוח אש רציני. בעגה הצבאית קוראים לזה "הגנה על בסיס הכוח". בכיתות הכוננות קוראים לזה "לשמור על הבית".

יואב לימור:

אם צה"ל היה נוטל בשעה מוקדמת יותר את הפיקוד על גזרת העוטף מאוגדת עזה שקרסה, הוא היה מגבש לעצמו מהר יותר תמונת מצב מדויקת ויודע לתת מענה ולנתב טוב יותר את כוחות הסיוע האוויריים והיבשתיים.

העיכוב בגיבוש תמונת המצב הזאת האריך משמעותית את משך הזמן שנדרש להשתלט על העוטף, ועלה בחיים רבים ובחטופים רבים.

לילך שובל:

אני לא חושבת שיש מהלך צבאי בודד שיכול היה לעצור את הטבח לגמרי, אך בוודאי שאם במהלך הלילה, בהתייעצויות של הרמטכ"ל עם אלוף פיקוד הדרום וראש אגף המבצעים, היו מעלים כוננות אצל הכוחות בשטח, מתגברים אותם ומכניסים את חיל האוויר לכוננות, ניתן היה לצמצם חלק ניכר מהנזק.

ניתן היה לצמצם חלק ניכר מהנזק. הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי לצד הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר | צילום: אורן בן חקון

לאחר שפרצה המתקפה, חיל האוויר צריך היה להפציץ את נקודות הכניסה של המחבלים לאורך הגדר, אבל זו חוכמה שבדיעבד, כי בזמן אמת הכאוס היה גדול ואף אחד לא הבין מה קורה.

בהכנת הפרויקט השתתפו כתבי ופרשני "היום" יואב לימור, איתי אילנאי ולילך שובל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר