לקראת יום השנה השלישי לטבח 7 באוקטובר, קלרה חממי, אמו של אל"מ אסף חממי ז"ל, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה שנפל בקרב וגופתו נחטפה לרצועה, כתבה לבנה מכתב אישי ובו שבה אל הדקות הראשונות של אותו בוקר, אל הרגעים האחרונים בחייו ואל שלוש השנים שחלפו מאז. לצד הגעגוע לבנה, היא קוראת להקמת ועדת חקירה עצמאית ומקצועית שתזכה לאמון ציבורי רחב, ולשיקום השיח בחברה הישראלית.
"שלוש שנים, אספי שלי", כתבה חממי בבוקר שמחת תורה. "אני מתעוררת הבוקר כאילו הזמן עצר בדיוק שם. אני חוזרת אל הבוקר הנורא ההוא, דקה אחר דקה. אל הרקטות שפלחו את השמים, אל האזעקות שקרעו את השקט ואל הקול המרגיע שלך, ובו שהיה גם קולו של מנהיג, קולו של מפקד יציב, ברור, מוביל גם ברגעי אמת, ברגעים הקשים ביותר".
חממי שבה לרשת הקשר שבה נשמע בנה בשעות הראשונות של מתקפת חמאס: "להקפיץ כיתות כוננות, טנקים וכלים. היפוך קערה, אנחנו במלחמה. קדימה, הכול בסדר - מלחמה". "זה היה הרגע שבו הבנת שהמדינה נמצאת במלחמה", כתבה. היא תיארה כיצד היא חוזרת בדמיונה אל יציאתו של בנה עם החפ"ק שלו, תומר אחימס וקיריל ברודסקי, מהבסיס אל הקרב: "את מהירות ההבנה שלך שהאירוע גדול מכל מה שהכרנו. אתה יוצא מהבסיס עם החפ"ק שלך אל הקרב. מעטים מול רבים".
"מה עבר בליבך ברגע שבו עיניך נעצמו?"
חממי נפל בקרב ב-7 באוקטובר לצד אחימס וברודסקי, וגופתו נחטפה לרצועת עזה. בנובמבר אשתקד, לאחר 758 ימים, הושבה גופתו לישראל והוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. "חזרת עטוף בדגל ישראל, אחרי 758 ימים הביתה, למולדת שכה אהבת", כתבה אמו.
משם עובר המכתב אל השאלות שאין להן תשובה. "ברגעים האחרונים שלך אני לא הייתי שם. לא הייתי לידך כאמא לביאה. לא יכולתי לערסל אותך אל חיקי, לחבק אותך חזק, להניח את ראשך על ליבי וללחוש לך בחום האימהי שלי: 'אמא כאן, אספי שלי. הכול בסדר, אני איתך'". היא ממשיכה: "אני לא מפסיקה לשאול את עצמי: מה הרגשת באותם רגעים? על מה חשבת? על מי חשבת?".
היא תהתה אם חשב על הוריו, על אחיו איתן, על רעייתו ועל ילדיו אלה, אלון וארבל, ובפרט על אלון, שהיה עמו בבסיס רק שעות קודם לכן בערב החג. "אילו תמונות רצו לך בראש ברגעים האחרונים? ומה עבר בליבך ברגע שבו עיניך היפות נעצמו לתמיד? את התשובות לשאלות האלה אף אחד כבר לא יוכל לתת לי".
"היינו חייבים להיות קרובים אליך"
כבר ביום שישי, ערב שמחת תורה, התקשתה חממי למצוא מנוחה. היא ובעלה אילן נסעו לבית העלמין בקריית שאול, שם קבור בנם. "אבא ואני היינו חייבים להיות קרובים אליך. נסענו לבקר אותך בביתך החדש - בית הקבע שלך בקריית שאול. קנינו פרחים, שטפנו, ניקינו, הדלקנו נר. בית חדש שאף פעם לא דמיינתי שיהיה הבית שלנו איתך".
היא ממשיכה לפתוח את ההתכתבויות עם בנה ולקרוא שוב את ההודעות ששלח להם בחייו: "בואו לבקר אותנו בבית", "בואו לארוחת ערב", "אוהב אתכם". "הלב והראש עדיין מסרבים לקבל את המציאות החדשה", כתבה. "איך ייתכן שההודעות האחרונות ממך מדברות על בית, על ביקור, על ארוחת ערב, והביקורים היחידים שנשארו לנו איתך הם בשער 7 בקריית שאול?".
בערב החג ישבו אלה, אלון וארבל עם סביהם לארוחת ערב, והמפגש המשפחתי החזיר את חממי לערב שמחת תורה שלפני הטבח. "ב-6 באוקטובר 2023, ערב שמחת תורה, אלון היה איתך בבסיס. אני רואה אתכם בדמיון. אתה, אבא מאושר עד השמים, ואלון, הבן שלך שכה רצה לבלות איתך בבסיס, משחקים כדורגל. אלון מתיש אותך, ואתה כל כך מבסוט. מחייך. קורן מאושר".
הזיכרון הזה מתערבב כעת בחג עצמו. "איך שמחת תורה - חג של שמחה, של תורה, של בית, של משפחה - נמהלת בזיכרון של היום שבו נפל עלינו האסון הנורא?", כתבה. "איך אפשר לעכל את גודל האסון הזה, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, ולא לעצור לרגע ולשאול: מה קרה לנו?".
"די למחלוקת על שם הוועדה. תתחילו לחקור"
מכאן מרחיבה חממי את המבט מן האובדן האישי אל החברה הישראלית כולה. היא מזכירה את הקרע הציבורי שקדם למתקפה ואת הרגע שבו המחלוקות התגמדו מול האויב. "לא שאלת מי ימין ומי שמאל. לא שאלת מי בעד ומי נגד. יצאת להגן על בני אדם. על תושבי העוטף. על המדינה".
בהמשך כתבה: "שלוש שנים אחרי, אני חושבת שאנחנו חייבים לעצמנו דבר אחד לפני הכול: אמת. לא אמת של מחנה. לא אמת של קואליציה. לא אמת של אופוזיציה. אמת של עם".
על רקע המחלוקת סביב סוג ועדת החקירה שתבדוק את מחדלי 7 באוקטובר, קראה שלא לעכב עוד את בירור האמת. "די למחלוקת על שם הוועדה. תתחילו לחקור. לא משנה לי איך יקראו לה", כתבה. מבחינתה, השם אינו העיקר: "ועדת חקירה ממלכתית, ועדה ממלכתית-לאומית, או כל מנגנון אחר", ובלבד שתקום ועדה "עצמאית, מקצועית, בלתי תלויה, ובעיקר מקובלת על כולם, או לפחות על חלקים רחבים ככל האפשר של העם".
"השם באמת פחות חשוב לי. האמת יותר חשובה לי", הוסיפה. "חשוב לי שתהיה ועדה שהעם הפצוע הזה יוכל להאמין לה. שהמשפחות השכולות יוכלו להסתכל בעיניה ולדעת שלא הקימו אותה כדי להגן על צד כלשהו".
"אנחנו מבקשים אמת"
חממי דורשת חקירה רחבה שלא תדלג על אף דרג ועל אף שאלה. "מי ידע? מי לא ידע? מי התריע? מי לא הקשיב? מה נכשל? מי נשא באחריות? ומעל לכל - מה אנחנו כחברה חייבים לשנות כדי שאסון כזה לא יוכל לקרות שוב". היא ממשיכה: "אנחנו לא מבקשים נקמה. אנחנו מבקשים אמת. אנחנו לא מבקשים ועדה שתשרת מחנה. אנחנו מבקשים חקירה שתשרת את המדינה".
המשפחות השכולות, הדגישה, זכאיות לתשובות לא כדי לקבוע אשמים מראש, אלא כדי להבין מה אירע. אם תימצא אחריות, היא מבקשת שתיבחן "בכלים של מדינה מתוקנת, על פי הדין". "כי בלי אמת אין תיקון. ובלי תיקון - הפצע נשאר פתוח", כתבה.
הקריאה לחקירה מתחברת במכתב לקריאה רחבה יותר לשינוי באופן שבו מתנהל הוויכוח הציבורי בישראל. "אני לא רוצה שנמשיך להיות מדינה שבה כל אסון הופך מיד לעוד מלחמה בינינו. אני רוצה שנדע סוף סוף להקשיב זה לזה. להתווכח בלי לשנוא. לבקר בלי להשפיל. לחלוק בלי לקרוע. להיות חזקים בלי לאבד את האנושיות".
"לא רק לנצח את האויב שמבחוץ"
בעיניה, זה גם חלק מן המורשת שהותיר בנה. "אתה האמנת באדם. ראית את מי שאחרים לא ראו. הקשבת. נתת. עשית. כל חייך לימדת, גם בלי נאומים גדולים, שאפשר להיות אדם גדול מבלי להיות גדול מאחרים". היא מוסיפה: "והיום, שלוש שנים אחרי, אולי זה המבחן הגדול שלנו: לא רק לנצח את האויב שמבחוץ, אלא להצליח להישאר עם אחד מבפנים".
"כי בסוף, אחרי כל הוויכוחים, כל המחנות ועם כל הכותרות - אנחנו נשארים זה עם זה. ואם אחרי המחיר הכבד והנורא ששילמנו לא נבין את זה - מתי נבין?", כתבה. לקראת סיום המכתב היא חוזרת אל בנה ואל האופן שבו נוכחותו ממשיכה ללוות את המשפחה: "היום אני כבר לא שואלת איך ממשיכים לחיות בלעדיך. אני יודעת. ממשיכים איתך".
"בכל ילד שמכיר את הסיפור שלך. בכל ערך שאנחנו מעבירים הלאה. בכל אדם שאנחנו מצליחים לראות. בכל מעשה של נתינה. בכל פעם שאנחנו בוחרים באחדות במקום בשנאה. בכל פעם שאנחנו עושים - במקום רק לדבר", כתבה.
דמותו של חממי נוכחת כיום ברחבי הארץ על סטיקרים, דגלים, קירות, שלטים וכיתות, אך בבית המשפחה בראש העין היא נותרת חלק משגרת החיים הפרטית. תמונתו נמצאת על המקרר ועל דלת הבית, ובכל בוקר, כתבה אמו, היא "נפגשת" איתו במטבח לצד הקפה שכל כך אהב. כשהמשפחה חוזרת הביתה, היא עדיין מכריזה: "אספי, חזרנו הביתה".
"עיניך נעצמו לתמיד, אבל החיוך שלך ממשיך ללוות אותנו. והנוכחות שלך הולכת איתנו", חתמה חממי. "ואני מבטיחה לך, ילד אהוב ויפה שלי - אמא כאן. כמו שתמיד הייתי. ואתה תמיד תהיה כאן איתנו, כי אין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
