איריס חיים בטור ל-7 באוקטובר: "גם אנשים שלא הכירו את יותם - חווים משהו מהכאב שלי"
אמו של יותם חיים ז"ל, שנחטף ונורה בשוגג בידי צה"ל בעת שניסה להימלט מהשבי, מבקשת ביום הזיכרון הממלכתי ל-7 באוקטובר לעצור לרגע את הוויכוחים: "תנו מקום לשמות, לפנים, לסיפורים ולגעגוע"
| עודכן:

בשלוש השנים שחלפו מאז טבח שמחת תורה למדתי שאני אמנם אדם אחד, אבל הכאב שלי קשור בכאב של מדינה שלמה.
זה לא אומר שמדינה שלמה מסכימה עם דבריי או אוהבת אותי. למדתי שאנשים רבים חווים משהו מהכאב שלי, גם אם לא הכירו את יותם וגם אם לא איבדו אדם קרוב ב־7 באוקטובר. אני פוגשת אותם ברחוב: הם ניגשים, מחבקים, אומרים כמה מילים ומנסים להקל, ולו לרגע, את הכאב העצום.
אני רואה בעיניהם שגם להם כואב. אחרים כותבים לי או באים להקשיב ולשמוע. זה לא קשור רק ליותם, אלא לחיבור עוצמתי מאין כמוהו שלנו, בתוך עם ישראל, זה לזה.
ויש מי שכאבם יוצא אחרת: בכעס, בזעם, לפעמים גם כלפיי. לא תמיד נעים לשמוע את הדברים האלה. אבל אני יודעת שגם מאחוריהם יש כאב על מה שקרה לנו.
המוזיקה של יותם
יותם שלי היה מתופף בלהקת הבי מטאל. מוזיקה מורכבת, מעניינת ואינטליגנטית, שמביעה הרבה כאב. לקח לי זמן לאהוב לשמוע אותה. היא לא תמיד נעימה לאוזן: תופים חזקים, גיטרות סוערות וזמרים שצורחים על הבמה. זו מוזיקה מטלטלת, שיותם אהב. היה בה מקום לעוצמה שלו ולמה שביקש להשמיע לעולם.
היום, ביום הזיכרון הממלכתי לטבח ולגבורה, מתנגנת באוזניי המוזיקה הזו, ואני משווה ומקבילה אותה להתנהגות האנושית. גם אנחנו משמיעים את כאבנו בדרכים שונות. יש מי שבוכים בשקט, ואני מכירה הרבה כאלה. יש מי שמדברים, ויש מי שצורחים. לפעמים קשה להקשיב לצרחה, במיוחד כשהיא מופנית אלינו. אבל הכאב לא נעלם כשמבקשים ממנו להישמע נעים יותר.
במדינה רווית כאב כמו שלנו, יש ימים שבהם אנחנו עוצרים יחד וזוכרים: את הנספים בשואה, את חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, את רצח ראש הממשלה יצחק רבין, וכעת גם את הטבח והגבורה של שמחת תורה. היו בתולדותינו עוד ימים נוראים, וגם הם ראויים לזיכרון. היום הממלכתי הזה מבקש מאיתנו לתת מקום לקולות הרבים: לכאב, לכעס ולזעם, וגם לתקווה. לכל אדם יש סיפור, ולכל משפחה דרך משלה לשאת אותו.
לכן אני מבקשת ממי שקובעים מה נשמע ומה נראה ברדיו ובטלוויזיה: הקדישו את היום הזה רק לכאב ולזיכרון. לסיפורי הגבורה האנושית של בנינו ובנותינו, לנרצחים ולהרוגים, לאלו שנחטפו וחזרו ולאלו שחזרו בארון לקבורה. תנו מקום לשמות, לפנים, לסיפורים ולגעגוע. השאירו ליום אחד את העימותים הפוליטיים, את ההתלהמות ואת הפילוג מחוץ לשידור. הם יחכו גם לשבוע הבא.
עבורנו, מי ששרדו את 7 באוקטובר ומי שנפגעו ממנו, הפוליטיקה שנכרכת שוב ושוב בכאב היא כאב נוסף. הקשיבו לנו בלי להפוך כל סיפור לוויכוח. תנו למשפחות לדבר בקולן, גם כשהוא רועד, כועס או צורח.
יותם ידע שבתוך מוזיקה רועשת כל נגן צריך גם להקשיב לאחרים. הלוואי שנצליח לעשות זאת כמדינה: לשמוע גם את הקולות שקשה לשמוע, ולזכור יחד.
הכותבת היא אמו של יותם חיים ז"ל, שנחטף מכפר עזה ונורה בשוגג על ידי צה"ל בעת שניסה להימלט מהשבי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו