שומרים על המדינה, משלמים בקריירה
כשהלחימה לא נגמרת, המילואימניקים ממשיכים לאבד מערכם בשוק העבודה • הדרך להצלת מערך המשרתים היא בהפיכתם לרווחיים למשק • בדיוק לשם כך הוקם המיזם "תו מילואים", המציע סטנדרט לאומי חדש, כזה המחליף סיסמאות ריקות באינטרס כלכלי מובהק

"שרק לא יהיה מילואימניק", אמרה אחת מעובדותיי בהפסקת הצהריים, כשחברה הציעה לה שידוך. שלוש שנים ל-7 באוקטובר, ואמירה זו, שנשמעה דווקא ביום שבו דנו במשרד ב"תו מילואים", חשפה מציאות מטרידה: המילה "מילואימניק" הפכה למורכבת, אפילו מוקצה - לא רק בעולם הדייטינג, אלא גם בשוק התעסוקה.
כך, ברווח שבין ישיבה צפופה לשולחן האוכל היומיומי, נחשף מחיר הלחימה השקט: גיבורי המדינה הופכים לסיכון מבני עבור החברה. התובנה הזו חיברה אותי לתהליך שינוי המבעבע בי מזה זמן: בשלוש השנים האחרונות תמה סבלנותי לשאלת השוויון בנטל, כי הנטל כבר מזמן לא רק צבאי - הוא כלכלי ותעסוקתי. אין מדובר רק בצדק חברתי, אלא בשאלה קיומית על החוזה האזרחי בינינו.
יש בישראל ציבור אחד שנושא בנטל: הציבור הציוני. הוא נושא אותו דרך מילואים בחזית, משפחות שנשארות מאחור, ודרך המשק - המעסיקים ומשלמי המיסים שנאלצים להסתדר שוב ושוב כשרבבות עובדים נקראים לדגל.
תנו למספרים לדבר
המספרים מדברים בעד עצמם: מאז 7 באוקטובר ועד סוף 2023, נרשמו כ-26 מיליון ימי מילואים, לעומת 1.8 מיליון בכל 2022.
ב-2025 גויסו יותר מ-305 אלף משרתים. זה לא "סבב" עם התחלה וסוף - זו מציאות בלתי פוסקת. היקף הגיוס חסר התקדים הזה מעמיד למבחן את שני עמודי התווך של החברה: הציבור המשרת, והמשק שאמור להחזיקו. המדינה אמנם השכילה לתגמל את המשרתים ומשפחותיהם, אך הותירה את עמוד התווך השני, המעסיקים, כבעיה לא פתורה. כדי להבין את גודל השבר, יש לקרוא לבעיה בשמה: העומס הכלכלי הפך לשקוף.
כשמשרת יוצא לסבב אחרי סבב, ונעדר לתקופות ארוכות, העסק מנסה לשרוד, אבל המחיר גבוה: עובדים מחליפים, שעות נוספות, פרויקטים שנדחים; וחלק גדול מהעלות נופל על המעסיקים. ומה קורה למשרתים ולמשרתות? 64% מה מילואימניקים דיווחו על פגיעה מקצועית: מדחיית קידום ועד אובדן בונוסים.
שומרים על המשרה ושוחקים את הקריירה. השורה התחתונה מסוכנת: משרתי המילואים שווים פחות למעסיקים. וללא רציפות תעסוקתית וחוסן כלכלי של המשרתים אין מערך מילואים, המשרתים לא יוכלו להתייצב, והחוסן הביטחוני שלנו נפגע. הרי בסוף, חוסן ביטחוני לא נמדד רק בכמות המתייצבים אלא ביכולת שלהם לשוב הביתה - לקריירה, לפרנסה, לחיים - בלי לשלם על כך מחיר אישי.
עד כה, רוב הפתרונות התמקדו בהגנה על המילואימניק באמצעות תמריצים שליליים, כדוגמת הגנה מפיטורים או פיצויים מוגדלים בחלק מהמקרים, פתרונות שלא הופכים העסקת מילואימניקים לאינטרס עסקי. לכן בנינו את תו מילואים - תו תקן מוסרי והתנדבותי למעסיקים ולחברות בישראל, המעיד על מחויבות ותמיכה במשרתי המילואים ובמשפחותיהם.
ליצור אקלים תעסוקתי
התו הוא סטנדרט לאומי המודד את התנהלות החברות: גיוס, שימור, קידום, חזרה לעבודה. מדובר במהלך הכרחי, משום שרצון המעסיקים הטוב נשחק כשהסבבים נמשכים. עסק לא יכול לספוג את המחיר לבדו מבלי שהמדינה והממשלה ייכנסו מתחת לאלונקה, וידאגו שהמשק יתעדף מילואימניקים. כדי לחתור למציאות מתוקנת, נדרשת התגייסות של הנהגת המשק והמדינה, לצד חסות ממלכתית.
לכן נתכנס הערב בבית הנשיא, באירוע המאגד מנכ"לים מובילים במשק. הירתמות הנשיא והמנכ"לים ממחישה את גודל השעה ומעניקה למאבק תוקף לאומי נדרש. חשוב לומר - הפתרון אינו קל ליישום, אך ברור: על מילואימניקים להיות שווים יותר למעסיק, וזאת מייצרים רק בצעדים אמיתיים.
ראשית, תמריצים כלכליים - זיכויי מס לפי ימי שירות, מענקי "נשיאה בנטל" אוטומטיים, והכרה מוגדלת בהוצאות על מחליפים, שעות נוספות והכשרות. שנית, סביבה ממשלתית תומכת - העדפה במכרזים ובהליכים ממשלתיים לעסקים המחזיקים בתו מילואים. שלישית, הכרה שהופכת לנורמה - תו מילואים כסטנדרט לאומי מדיד שמחבר בין המדינה, המעסיקים וארגוני המילואים.
בלי כלים, הכרה היא מס שפתיים; עם כלים, היא מדיניות. כל עוד העסקת מילואימניק תישאר מחווה ציונית ולא אינטרס עסקי מובהק - מערך המילואים יישחק.
שלוש שנים נשאנו את האלונקה. עכשיו נדרשות ארבע זרועות מתחתיה: המשרת, המשפחה, המעסיק והמדינה. רק כך נשבור את מעגל השחיקה ונהפוך את השוויון בנטל מסיסמה ריקה למרכיב יסודי בביטחון הלאומי.
אנחנו לא רוצים עולם שבו מילואימניקים מסתירים את שירותם - לא בעולם הדייטינג ולא בעולם התעסוקתי. שאיפתנו היא יצירת אקלים תעסוקתי שבו מעסיק ששומע "אני משרת במילואים" - עושה יותר כדי לגייסו, מתוך אינטרס ברור: מי שמשרת את המדינה שווה יותר גם לעסק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו