בשבוע שעבר נחצה עוד גבול בחלל. ארה"ב הודיעה לראשונה בפומבי כי היא בעלת נשק במסלול שנועד, לדבריה, להגן על כוחותיה מפני פעילות עוינת. פרטים על סוג המערכות ודרך פעולתן לא נחשפו, אבל עצם ההצהרה מסמנת שינוי ברור: החלל אינו עוד רק מרחב של חקר ושימושים אזרחיים, הוא הופך יותר ויותר גם לזירה אסטרטגית בפני עצמה.
אנחנו בני האדם אוהבים לצייר גבולות כדי להגדיר דברים. גם לחלל נתנו גבול, בגובה של כ־100 ק״מ מעל פני כדור הארץ (קו קרמן). אבל הגבולות שאנחנו מציירים אינם עוצרים אותנו.
באפריל האחרון צוות Artemis II טס רחוק יותר מכדור הארץ מכל בני האדם לפניו, במהלך מסעו סביב הירח, ושבר שיא שנשמר מאז עידן אפולו. וזו אולי הפרספקטיבה החשובה באמת, לא רק איפה החלל מתחיל, אלא עד כמה רחוק אנחנו כבר מגיעים, ועד כמה החיים שלנו כאן, על הקרקע, תלויים במה שקורה מעליה.
מהחלל, גם הגבולות שאנחנו רגילים לחשוב דרכם מתחילים להיטשטש. ביטחון לאומי, כלכלה, מדע, טכנולוגיה וחברה כבר אינם עולמות נפרדים. תקשורת, ניווט, תצפית, התרעה ונתונים מתחברים למערכת אחת שעליה נשענת מדינה מודרנית.
זו בעיניי פרספקטיבת ה־100 ק״מ.
הקמת זרוע חלל בצה”ל אינה עוד שינוי ארגוני, וישראל אינה יוצאת רק ל”מרוץ חלל צבאי”, היא מצטרפת למגמה עולמית של מעבר מיכולות חלל נפרדות ומפוצלות למערכות מתואמות ומשולבות. המפתח הוא התכנסות בין הצבאי, האזרחי, המסחרי והמדעי למערכת לאומית אחת.
שאלת החוסן הלאומי
המלחמות האחרונות המחישו עד כמה החלל משולב במימד הביטחוני, מתצפית ביום ובלילה ועד תקשורת, גילוי והתרעה. אבל תהיה זו טעות לראות את החלל רק דרך הפריזמה הצבאית. אותן תשתיות משרתות גם את החיים האזרחיים (שימושים דואליים): תקשורת בזמן רעידות אדמה, ניטור שריפות ושיטפונות, חקלאות, מים, סביבה, תשתיות קריטיות, מחקר וכלכלה. כאן נמצא תפקידה של סוכנות החלל הישראלית, המובילה ומתאמת את פעילות החלל האזרחית ומחברת בין ממשלה, אקדמיה, תעשייה, סטארטאפים ושותפים בינלאומיים.
זהו גם לב ההתכנסות. חדשנות עוברת בין המגזרים, תשתיות משרתות יותר ממשימה אחת, והחוסן הלאומי תלוי ביכולת לעבוד יחד. השאלה אינה רק כמה לוויינים יש למדינה, אלא האם השירותים ימשיכו לפעול גם כאשר לוויין נפגע, הקשר יהפוך למשובש או מערכת מותקפת. זהו חוסן המחייב יתירות, ארכיטקטורות מבוזרות, הגנת סייבר, עמידות לשיבוש, שילוב מערכות מסחריות ושיתופי פעולה בינלאומיים.
מפרספקטיבת ה־100 ק"מ, ככל שאנחנו תלויים יותר בחלל, כך החוסן שלנו במסלול הופך לחלק בלתי נפרד מהחוסן שלנו על הקרקע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו