הגיע הזמן לומר את האמת - אלו היכולות שנותרו לחיזבאללה

רבות דובר על הפער הגדול בין ההבטחות המפוצצות שהשמיעו הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר בנוגע ל"פירוק חיזבאללה מנשק" לבין המציאות בשטח, ולעובדה שפירוז לבנון לא הוגדר כמטרה. לאחר יציאת האמת לאור בעקבות תדרוך של "קצין בכיר", ניסו בצמרת הצבאית להסביר כי מדובר ביעד ארוך טווח, שיושג בין היתר בדרכים מדיניות ולא צבאיות. שכן פירוז לא אפשרי מבלי לעבור בכל הערים והכפרים בלבנון, בית־בית, ואת זה אין לצה"ל כוונה או יכולת לעשות.

בצמרת מערכת הביטחון מברכים מאוד על המגעים הראשונים להסכם, אם כי גורמים בכירים מציינים כי גם אם ממשלת לבנון אכן מביעה נכונות אמיתית לפרז, הרי היכולת שלה לעשות זאת מוטלת בספק גדול מאוד, ולראיה התקופה שבין הפסקת האש עם חיזבאללה בנובמבר 2024 ועד להצטרפותו ל"שאגת הארי".

במהלך תקופה זו ההצהרות מביירות בנוגע לפירוז היו אמנם מעודדות, אך בשטח לא נעשה מספיק, וישראל התריעה על כך פעם אחר פעם. למעשה, לקראת סוף התקופה ממשלת לבנון דבקה בעמדה שלפיה דרום לבנון מפורז מנשק כדי להוכיח, כביכול, שעמדה בהתחייבויותיה ולגרום לצה"ל להסיג את כוחותיו מחמש הנקודות שבהן שלט. אלא שבישראל דחו עמדה זו מכל וכל, וכעת, כשצה"ל נמצא פחות או יותר במה שהוא הגדיר כ"קווי הנ"ט", הוא גם הצליח להוכיח שהשטח לא מפורז, ושחיזבאללה ניסה לשקם שם את כוחו.

לציבור הישראלי, ובעיקר לתושבי הצפון, מגיע שיאמרו את האמת. והאמת היא שלמרות הרצון הטוב והאמיתי "לפרק מנשק את חיזבאללה" ו"להשיב את הביטחון לגבול הצפון", אף אחד לא באמת יכול להבטיח זאת, בטח שלא לטווח ארוך. כל הדיבורים על "לסיים את הסיפור אחת ולתמיד" צודקים מאוד ברמה התיאורטית, אך לא עומדים במבחן המציאות.

שקט מדומה

למעשה, מקום המדינה הגבול הצפוני היה זירה מורכבת של מתיחות ביטחונית, וזאת למרות שלבנון וישראל לא ניהלו מלחמה כוללת בין צבאות סדירים כמו בזירות אחרות. אלא שדרום לבנון הפך לאורך שנים למוקד פעילות של ארגונים חמושים, וליעד מרכזי לפעולה של צה"ל.

גבול לבנון היה פחות או יותר שקט עד סוף שנות ה־60 או תחילת שנות ה־70, אז התבסס במקום אש"ף. בתגובה לפעולות טרור החל צה"ל לבצע פשיטות ופעולות בשטח לבנון. נקודת המפנה הגיעה במבצע ליטני ב־1978, שהוביל להקמת אזור חיץ בדרום לבנון ולפריסת כוחות יוניפי"ל.

אלא שההסלמה נמשכה והגיעה לשיא נוסף ב־1982, עם מלחמת לבנון הראשונה. צה"ל נכנס לעומק לבנון, הגיע עד ביירות וניסה לשנות את המאזן הפוליטי והצבאי במדינה. המלחמה הובילה ליציאת אש"ף מלבנון, אך גם לשקיעה ממושכת של ישראל בזירה הלבנונית.

לאחר המלחמה נותר צה"ל בדרום לבנון במסגרת "רצועת הביטחון", תוך שיתוף פעולה עם צבא דרום לבנון. בתקופה זו התעצם חיזבאללה. השנים הללו התאפיינו בשחיקה מתמשכת, אבידות ופיגועים מתוחכמים, לצד ניסיונות ישראליים להגבלת חיזבאללה. בשנת 2000, לאחר שנים של לחץ ציבורי וביטחוני, נסוג צה"ל חד־צדדית מדרום לבנון, במהלך שסימן את סיום הנוכחות הצבאית הקבועה.

אלא שהמתיחות לא פסקה. ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. למרות הפגיעה בתשתיות חיזבאללה, המלחמה הסתיימה ללא הכרעה ברורה אך יצרה שקט - יש שיגידו מדומה, עד אוקטובר 2023.

היסטוריה של הבלגה

במהלך התקופה, מתחת לפני השטח, נמשכה פעילות אינטנסיבית: חיזבאללה המשיך לבנות את כוחו לעימות עתידי, וישראל מצידה פעלה לסיכול ההתעצמות, בין היתר במסגרת פעולות מב"מ (מערכה בין מלחמות). אך ככל שחלפו השנים נכנסו הצדדים לסיטואציה של "משוואות", כשכל צד, בעיקר ישראל, נזהר שלא לחרוג מהן יתר על המידה כדי להימנע מעימות כולל.

כך, במשך שנים נמנעה ישראל מלתקוף יעדי חיזבאללה בשטח לבנון מתוך הבנה שתקיפה כזו עלולה להוביל למלחמה. גם כשחיזבאללה שלח מחבל עם מטען נפץ לצומת מגידו, וכשהמחבלים הקימו אוהל בתוך שטח ישראל, הדרג המדיני בחר להבליג כדי שחלילה לא תפרוץ מלחמה - חלק מהקונספציה הישראלית ערב 7 באוקטובר.

כל זה השתנה כאשר חיזבאללה בחר לפתוח באש לעבר ישראל ב־8 באוקטובר 2023. אלא שמזכ"ל חיזבאללה בחר שלא להכניס את ארגונו לאירוע באופן מלא, ובמשך חודשים, עד קיץ-סתיו 2024, התנהלה הלחימה בגבול הצפון "על אש נמוכה". הזירה העיקרית מבחינת ישראל היתה עזה, שבה היו חטופים ישראלים. בשלב מסוים הפכה לבנון לזירה העיקרית, ובמסגרת זו אנו זוכרים את מבצע הביפרים וכמובן את חיסול נסראללה, שבשילוב פעילות צבאית מוצלחת במסגרת "חיצי הצפון" הביאו לפגיעה קשה בארגון.

קצב שיקום גבוה

פה המקום לומר כי צה"ל אמנם השיג הישגים גדולים מאוד בלחימה עם חיזבאללה, אך בניגוד לתחושות שמשום מה ניטעו בקרב חלק מהציבור, מעולם לא נאמר שחיזבאללה הושמד או פורק מנשקו לחלוטין.

גורמים יודעי דבר שבו ואמרו כי לארגון נותרו עוד אלפי רקטות, כטב"מים ואמצעים נוספים, שבהם הוא משתמש בימים אלה. כידוע, צה"ל שמר על חופש פעולה ברחבי לבנון במהלך התקופה, אך בצבא התריעו שוב ושוב כי קצב השיקום של חיזבאללה גבוה מקצב גריעת היכולות שמבצע צה"ל מדי יום.

לפיכך נערך הצבא לצאת למבצע של כמה ימים בינואר האחרון, ולפעול במקומות שבהם נמנע מלתקוף במהלך התקופה, כמו הדאחייה בביירות. אך ההיסטוריה ידועה, וההתפתחויות עם איראן השהו את המהלך, עד שחיזבאללה בחר להצטרף לאיראן בירי.

נכון לרגע זה, עם הפסקת האש מול איראן, צמצם צה"ל את פעילותו בלבנון בעיקר לדרום המדינה, כדי שלא לחבל במו"מ עם טהרן. בכירים בצה"ל נמנעים מלהזכיר את השם המפורש "רצועת ביטחון" בשל הקונוטציות הקשות שהוא מעלה, אך כן משתמשים במונח "רצועת הגנה", שתישאר במדינה חודשים ואף שנים קדימה.

במערכת הביטחון, כאמור, ספקנים בנוגע לפירוז, אך מדגישים כי נכון לרגע זה המו"מ מתנהל תחת אש, ואם ממשלת לבנון לא תעמוד ביעד של הפירוז (וסביר שלא תעמוד בו) - ישראל לפחות תקבל לגיטימציה בינלאומית להמשך הפעולה.