ישראל מרמה את עצמה במשוואת "ניתוק הזירות" - ועלולה לשלם ביוקר

בבוקר שאחרי הפסקת האש כל ישראלי שואל את עצמו שתי שאלות מרכזיות: האם הפסקת האש הזאת תישמר לאורך זמן? ובד בבד, האם המלחמה שיזמו נתניהו וטראמפ אכן שיפרה את מצבנו הבטחוני והאסטרטגי מול איראן ושותפיה - ובראשם חיזבאללה?

באשר לסיום הלחימה, ברור כיום כי הממשל האמריקאי אינו מעוניין בהמשכה ויעשה מצידו כל מאמץ כדי לבסס את הפסקת האש. גם מדינות המפרץ, טורקיה, הודו וסין מעוניינות בסיום המשבר ובביסוס הפסקת האש, מסיבות כלכליות ומדיניות כאחת. גם להנהגה החבולה בטהראן סיבות טובות להסכים להפסקת האלימות, אם כי לא בכל מחיר.

כאן מתעוררת השאלה האם איראן תיעתר לתנאי העיקרי של ארה"ב ותסכים להוצאת האורניום המועשר ל-60% משטחה, והאם בהיעדר הסכמות על הסדר קבע תחזור ארה"ב ותפעיל שוב כוח צבאי כנגד איראן. למרות הנטייה של טראמפ לשנות את דעתו באופן תדיר, ההתרשמות היא שארה"ב איננה מעוניינת להמשיך בלחימה. דבר זה עלול להשפיע על עמדותיה במו״מ העתידי מול איראן וניגע בכך בפירוט בהמשך.

הנוסחה שישראל מנסה לשרטט אינה מציאותית

השחקן היחיד המפגין רצון להמשיך בלחימה הוא ישראל, בראשותם של נתניהו וכץ. כרגע נראה כי השניים חותרים להגברת עצימות הלחימה מול חיזבאללה. בכך טמון סיכון משמעותי להתערבות איראנית שעלולה בהמשך לכך גם למוטט את הפסקת האש בין איראן לישראל.

הנוסחה שמנסה ישראל לייצר כאילו אין קשר בין שתי המערכות איננה מציאותית, והמשך הפעילות הצבאית בלבנון - ובוודאי שהרחבת הנוכחות הצבאית הישראלית שם - יש בה כדי להביא בסבירות גבוהה לחידוש הלחימה בין איראן לישראל. הפעם ללא שותפות אמריקאית. זאת מציאות שעלולה להקשות מאד על יכולת התגוננות העתידית של ישראל, ובה במידה לפגום ביכולות ההתקפיות שלה, עד כדי כרסום משמעותי בהישג הישראלי המצרפי במערכה זו.

באשר למאזן הבטחוני-איסטרטגי, הנהגת הרפובליקה האסלאמית שרדה פגיעות קשות ושמרה על יכולת תפקודית לכל אורך המערכה. יתרה מזאת, באמצעות סגירת מצר הורמוז, היא כפתה את תנאיה על כלל השחקנים האחרים ובראשם ארה"ב. בכך נוצר תקדים לקראת עימותים עתידיים, וללא ספק יהווה בלם ומשפיע מרסן על כל אי מי שישקול בעתיד תקיפה צבאית כנגדה.

השיעור ממלחמת לבנון השנייה

מחאת ההמונים ושינוי משטרי לא התאפשרו במידה רבה בגין אמצעי הנגד היעילים שבידי המשטר האיראני, ובזכות ההרתעה שיצר ההרג ההמוני של מפגינים במחאה העממית האחרונה. יכולת הייצור הגרעיני ומערך הטילאות נפגעו משמעותית, אולם קשה להעריך באיזו מידה ועד כמה הם משפיעים על היכולת של איראן לאיים בעתיד על האזור.

בפרט, מבחינת ישראל, יש לקחת בחשבון כי בתרחיש מחמיר איראן תנצל את פסק הזמן כדי לשקם יכולות ואולי אף להרחיבן. בכל מקרה ברור שמאגר האורניום המועשר ברמה של 60 אחוז עדיין נמצא באיראן ומהווה מקור לדאגה לישראל, ולכאורה גם לנשיא ארה״ב שהתחייב למנוע מאיראן יכולת גרעינית בכל מחיר.

ההישג העיקרי מול מבצע "שאגת הארי" טמון בהיבט התודעתי ובהשפעה שלו לאורך זמן ההרתעה בין המדינות. אחרי מלחמת 2006 כנגד חיזבאללה שארכה 33 יום והסתיימה בליל שיגורים, שררה בישראל תחושת תסכול והחמצה קשה. דומה היה כי הארגון שנותר לעמוד על רגליו ויהווה איום פעיל תוך זמן קצר. בפועל עד 7 באוקטובר 2023, הקפיד חזבאללה על איפוק ונמנע מלהפר את השקט לאורך גבול הצפון.

כוח לא יכול להיות הפתרון היחיד

קיימת סבירות שעם שוך חילופי האש גם בטהרן ובודאי בלבנון יישקלו לעומק את נכונותן להתעמת שוב עם ישראל. מנגד, המערכה האחרונה רק מחזקת את ההצדקה של איראן לחתור להשגת נשק גרעיני כתעודת ביטוח מול מתקפות ישראליות או מולטילטריות אחרות. ישראל צריכה להתמודד איתו לאו דווקא באמעות הפעלת כוח, אלא בעזרת שילוב של אמצעים מדיניים וכלכליים משולבים עם מדינות האזור והמערכת הבינ"ל. 

ולסיכום - כמו מול החמאס שעדיין פעיל בעזה, כך גם מול איראן וחזבאללה אין לצפות כי הפעלת כוח תגרום להעלמותן או לפירוקו מיכולותיהן. יש לצפות כי ממשלת ישראל בתיאום עם ארה״ב תיזום שורה של מהלכים מדיניים שימקסמו את ההישגים הצבאיים של "שאגת הארי". לצערנו לא נראה שהממשלה הנוכחית פועלת בכיוון הזה ובכך גם טמון הסיכון של גלישה למלחמה ממושכת ושוחקת, שסופה מי ישורנו.