"אם נתחיל לזלזל, נחטוף טעויות - אסור שזה יקרה"

שעה וחצי לפני שנפגשנו הוא נחת מתקיפה באיראן. ביקשתי לדעת מה עובר על טייס בדרך לשם, ובדרך חזרה. מה מרגישים, ומה רואים. הוא אמר שיש את התחושה עד לאיראן, של טיסה מבצעית שעוברת מעל סוריה ועירק, עם הנופים המשגעים, ועם ההרים המושלגים והפרת והחידקל שמלאים במים, ויש את התחושה כשחוצים את הגבול מזרחה, לאיראן. "אתה נדרך, ומתחדד, ואתה מסתכל על המבנה שלך, אתה מחפש את הטילים שיכולים להיות משוגרים עליך, ואתה בעיקר רוצה לבצע את המשימה ולחזור הביתה בשלום".

זאת היתה התקיפה השביעית או השמינית שלו באיראן במלחמה הזאת. למרות שהוא מפקד בסיס, בדרגת תת-אלוף, ש' מצטרף לחלק מהגיחות. תהיתי אם זה הכרחי, והוא השיב שכן. שרק כך אפשר להבין לעומק את המשימות, ולדעת שהן מבוצעות כמו שצריך, ולראות את ההשתנות של שדה הקרב, ואת האיומים, ולתת פידבק למי שמתכנן את המשימות. "אני לא עושה את זה בשביל הכיף", אמר. "אני עושה את זה כדי להביא תועלת מבצעית".

דריכות מבצעית תמידית

האזרח ברחוב, אמרתי לו, לא מבין עד כמה זה מורכב ומסוכן. הוא שומע על עוד מטס בטהרן, או באיספהן, ומבחינתו זה כבר הפך לשגרה. ש' השיב שתפקידו לוודא שזה לא הופך לשגרה: לשמור על דריכות מבצעית כדי שהמשימה תבוצע, וכדי להימנע מטעויות ותקלות.

שאלתי אם הוא מפחד. הוא ענה שכן: פחד זה דבר נהדר. הוא שומר עליך עירני, דרוך, מדויק. "מי שאומר שהוא לא מפחד הוא שקרן", אמר. שאלתי ממה הוא מפחד. "מלא לבצע את המשימה", השיב. "בשביל זה שלחו אותך". יש עוד דברים לפחד מהם, אמרתי. הפחד לא לחזור הביתה. הפחד שתהיה תקלה טכנית. הוא השיב שהמטוסים מעולים, והצוותים הטכניים מעולים - "הטובים בעולם, בפער". ומה לגבי נטישה? "אני יודע שחיל האוויר ידאג להחזיר את האנשים שלנו הביתה".

הוא מספר שיש טייסים שעשו כבר יותר מ-30 גיחות תקיפה לאיראן. אחת ביום, ויותר בימים הראשונים. המטוס שלהם, אף-15, הוא סוס עבודה משמעותי: אמנם בן 50, אבל גדול ומסיבי ונמצא בחזית של המשימות. כשהמטוס הזה הגיע, בשבת של אפריל 1976, הוא הפיל ממשלה בישראל. צחקנו על-כך שעכשיו הוא מנסה להפיל את השלטון באיראן. אגב העומס על המטוסים, הוא מספר שבחודש ממוצע שתי טייסות הקרב בבסיס שלו טסות בערך 200 שעות. בחודש החולף הן טסו 5,200 שעות. "הגיבורים האמיתיים הם צוותי הקרקע: הם עושים את הקסם הזה".

הוא מחמיא לשיתוף הפעולה עם האמריקנים. "אם לבחור שותף, זה את השותף הזה. מה שיפה בזוגיות הזאת, שכל-אחד מביא את היתרונות היחסיים שלו: הם את העוצמה, את הכמות, את הנפח, ואנחנו את הגמישות, את ההיכרות עם הזירה, את הניסיון המבצעי. ביחד אנחנו מגיעים להישגים יפים מאוד. הם שותף נהדר".

כמו קרב אגרוף

ביקשתי להבין מה השגנו עד עכשיו. הוא השיב שעד כמה שזה נשמע מוזר, העניינים מתנהלים כמתוכנן. "התחלנו במכת פתיחה מפתיעה, שכללה עריפה של ההנהגה והתנפלות על מערך הטילים וטילי הקרקע-אוויר כדי להשיג עליונות אווירית, ואנחנו ממשיכים בהשמדה שיטתית של כל התעשייה הצבאית באיראן. לוקחים להם את יכולות הייצור ואת האפשרות לשיקום".

שאלתי מה ההבדל בין המערכה הנוכחית למבצע עם כלביא. אז, אמר, זה היה מבצע חירום נקודתי שנועד לבלום את הפריצה שלהם לגרעין ולקחת להם כמה שיותר טק"ק. ועכשיו? "הרציונל הוא אחר, של טיפול שורש. אנחנו פועלים כך שיהיה להם קשה מאוד להשתקם מהדבר הזה. אבל זה לוקח זמן. צריך סבלנות. אני מדמה את זה לקרב איגרוף: אתה לא מנצח בסיבוב הראשון אלא אחרי כמה סיבובים. זה מה שאנחנו עושים".

הוא אומר שאיראן היא אויב רציני, שצריך לתת לו קרדיט. אויב שמנסה להשתכלל, ולמצוא דרכים חדשות, ואסור לזלזל בו או להיות שאנן מולו. "אם נתחיל לזלזל, נחטוף טעויות. אסור שזה יקרה לא בתכנון, לא בשליטה, לא במודיעין ולא בביצוע. לצאת לכל גיחה כאילו זאת הגיחה הראשונה, מתוך הבנה שזה מסוכן, הרי איראן זה 1600-2000 קילומטר מישראל. זה רחוק. הגיחות הקצרות הן שלוש שעות, והארוכות – חמש שעות ומשהו".

שאלתי מה עושים בדרך לשם. איך מעבירים את הזמן. איך שומרים על דריכות. הוא השיב שלוקחים משקה איזוטוני, או חטיף חלבון. במטוס דו מושבי מדברים עם הנווט. במטוס חד מושבי אתה מדבר עם עצמך. מסתכל במכשירים, בודק שכל המערכות שמישות, שהדלק עובר כמו שצריך, שאין תקלות, שהחימוש תקין, שאין איומים בדרך. וכשנוחתים בבסיס, נותנים חיבוק חזק למי שהוציא אותך לגיחה, ואז מתחקרים, והולכים לנוח, עד לגיחה הבאה.

בלי ליל סדר

ש' מפקד על בסיס תל נוף מאז ספטמבר האחרון. גבה קומה, חייכן, מדויק בדיבורו. הוא בשנות ה-40 לחייו, נשוי ואב לילדים שהוא רואה מעט מאוד. מהטיסות הוא מביא להם כמזכרת את הלולאות שדורכות את המרעום של הפצצה. אשתו, הוא אומר, היא הגיבורה האמיתית. "בעבר נהגנו להגיד שהמשפחה תומכת, היום ברור שהמשפחה משרתת ושותפה לגמרי. אי אפשר בלעדיה".

שאלתי מה מפתיע אותו במלחמה. הוא השיב שהנחישות של האנשים באוויר ועל הקרקע. כשחזר מהגיחה האחרונה, סיפר, אמר לו הנווט שלו שהם חזקים מספיק כדי להמשיך כמה שצריך. ביקשתי ממנו להסביר, בכל זאת מדובר בעומס מטורף. "אנחנו מבינים שאנחנו עושים את זה כדי שלא נצטרך לחזור בפעם השלישית", אמר. "והם מוכנים לא להיות בליל הסדר הזה בבית, כדי שבליל הסדר הבא נוכל לחגוג בשקט".

אמרתי לו שזה נשמע כאילו הוא מתכתב עם 7 באוקטובר. הוא השיב שזה נמצא שם תמיד, אצל כל-אחד: ההבנה שהם לא הצליחו לממש אז את המשימה שלהם להגן על האזרחים. והיום? תהיתי. "הבנו שאם יש לאויב יכולת לפגוע בך צריך לקחת אותה כמה שיותר מהר, כי ככל שתמתין זה יהיה מורכב יותר".

שאלתי אם אנחנו מנצחים, כי יש לנו נטייה לצעוק "יש" עוד לפני הגול. הוא השיב שאנחנו צריכים להיות צנועים. "אתה לא רואה חגיגות ניצחון ברחובות. אתה רואה אותנו חדים, יוצאים למשימות כל יום, כל לילה, מאוד דרוכים, נותנים כבוד, אנחנו לא מתעייפים לרגע. אתה רואה את מיטת השדה שלי פה במשרד: כשצריך, אני שם כאן את הראש"