זיכרונות מהרצי: בקואליציה משוכנעים שאם לא ידברו על הבעיה - היא תיעלם

דבריו של סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די ואנס, מהיום (שבת) כי כל מטרות המלחמה באיראן הושגו, היו לכל הפחות מוזרים. בהנחה שלא מדובר בתרגיל הטעיה נוסף של הבית הלבן - מתחייב לעמוד על מה שהושג בחודש של מלחמה, ובעיקר על מה שלא.

ישראל וארה"ב הצליחו לחסל עשרות בכירים בצמרת המדינית והביטחונית באיראן, ובראשם את המנהיג העליון עלי חמינאי. עם זאת, הציפייה שהפגיעה הנרחבת במנהיגים תוביל לקריסת המשטר התבדתה. איראן נערכה לכך מבעוד מועד עם מחליפים שנקבעו מראש, ונכנסו לתפקידם במהירות וביעילות.

גם הפגיעה במערכי השיגור של טילים וכטב"מים היתה נרחבת, אבל לא מוחלטת. איראן אמנם תכננה לשגר 100 טילים ביממה ויותר לישראל, אבל מצליחה עדיין להתיש את העורף עם שיגורים שגם גורמים לנפגעים ולהרס רב. הפגיעה שהיא מסיבה למדינות המפרץ גדולה פי כמה, אבל לא גרמה להן להצטרף למלחמה. נראה שהסיבה לכך היא הרצון של מנהיגיהן להישאר על הגדר מחשש שהמשטר האיראני לא ייפול - וינקום.

הפגיעה הנרחבת ביותר שהושגה, כך על פי הודעות רשמיות, היא במערכי ייצור הנשק באיראן. הדיבידנד של התקיפה השיטתית הזאת אינו מיידי: הוא אמור לשבש ולעכב את יכולתה של איראן להתאושש ולשוב לייצור סדרתי של מערכות נשק בתום המלחמה. גם כאן נדרשת כוכבית. בסיומו של מבצע עם כלביא ביוני אשתקד העריכו בישראל שהיכולת האיראנית שובשה לשנים רבות, אולם היא שוקמה במהירות רבה מהצפוי. זה עלול לקרות גם כעת, בסיוע סיני, רוסי וצפון־קוריאני, ובהסתמך על תשתית מדעית שנפגעה רק בחלקה.

שלושת סימני השאלה הגדולים

ואחרי כל זה, שלושת סימני השאלה הגדולים ביותר הם אחרים. הראשון נוגע לגרעין. אם איראן תחזיק בסוף המלחמה כ-430 ק"ג של אורניום מועשר לדרגה גבוהה, היא תיוותר מדינת סף גרעינית. מנהיגיה החדשים למדו בוודאי את הלקח של קודמיהם שחוסלו (ואת הלקח הצפון־קוריאני): גרעין על המדף הוא הזמנה למלחמה נגדך; גרעין ביד הוא תעודת חסינות.

סימן השאלה השני הוא על עתיד המשטר. בירושלים ובוושינגטון ציפו - ונטעו תקוות בהתאם - שהמשטר בטהרן ייפול. זה לא קרה, ונדרש לתהות על הערכת החסר הזאת בהתבוננות על אופיו של המשטר שיתייצב בטהרן בסיומה של המלחמה, וכיצד הוא ינהג באויביו, בשכניו ובעיקר בעמו. כעת נראה שהמשטר הזה יהיה רדיקלי מקודמו, ומכאן גם אכזרי, מסוכן ותאב נקם - בוודאי כלפי ישראל.

סימן השאלה השלישי הוא בנוגע למצר הורמוז. איראן הוכיחה שביכולתה לסגור אותו כשתחליט ולהתל במחירי הנפט, למרות שמולה ניצב הצבא החזק בעולם. אם טראמפ יחליט לסיים את המלחמה כעת כפי שרומז סגנו, הלקח האיראני יהיה שהכוח משתלם ואסור למצמץ. את הלקח הזה יפנים כל מנהיג בעולם שירצה להפעיל כוח, ובעיקר - ספק אם טראמפ (או כל נשיא שיבוא אחריו) ימהר להיכנס למלחמה בעתיד.

כל העניינים האלה, אגב, היו ידועים מראש, או שלכל הפחות צריך היה לצפות אותם מראש. עושה רושם שישראל (ובמקרה הזה גם ארה"ב) שוב נכנסה למלחמה בלי יעדים ברורים או תוכנית יציאה. זאת תמונת המצב גם בלבנון, שבה ישראל אמנם פוגעת קשה בחיזבאללה אבל מתקשה להוריד את היקף שיגור הרקטות והכטב"מים. גם כאן ניתן היה להעריך זאת מראש, ולכל הפחות לארגן תוכנית סדורה לטיפול ביישובי הצפון. העובדה שהממשלה לא אוחזת בתוכנית כזאת גם חודש לתוך המלחמה היא מחדל שמלמד על כשל מוחלט של כמעט כל המשרדים, שלא למדו דבר משנתיים וחצי של מלחמה.

בסוף השבוע נפתחה זירת נוספת, חדשה־ישנה, מול החות'ים בתימן. ניסיון העבר מלמד שהזירה הזאת יותר מטרידה מאשר מזיקה, אולם היא מגבירה את כאבי הראש של ישראל בשורת היבטים מבצעיים - החל מהצורך להפנות משאבי מודיעין והתקפה, ועד להתמודדות של מערך ההגנה האווירית. גם תקוותם של ישראלים רבים לבלות את הפסח באילת השקטה יחסית עלולה להכזיב, אם החות'ים יציבו את העיר גם הפעם במוקד המתקפות שלהם.

צה"ל לבד במערכה ביו"ש

העיסוק בזירות המלחמה העיקריות באיראן, בלבנון ובעורף דחק לשוליים שתי סוגיות נוספות בעלות חשיבות רבה. הראשונה - הנעשה ביו"ש. בשבועות האחרונים נרשמה עלייה תלולה באלימות של יהודים נגד פלסטינים. זה כבר לא רק עשבים שוטים וקומץ, אלא טרור יהודי שגובה הרוגים ופצועים ופוגע באופן שיטתי ברכוש. בהיעדר משטרה אפקטיבית, וכאשר ידי שב"כ כבולות ללא מעצרים מינהליים, נותר צה"ל לבדו במערכה. מצופה ממנו לעשות יותר, אם כי האחריות מוטלת על הדרג המדיני - שממלמל גינויים מהשפה לחוץ, ובפועל מעניק רוח גבית.

הסוגיה השנייה היא מצבו של צה"ל, שעליו התריע הרמטכ"ל אייל זמיר בישיבת הקבינט האחרונה. במקום לתמוך בו ולפעול לתיקון המצב, בחרו בקואליציה דווקא לתקוף אותו. זה מזכיר את המתקפות על קודמו של זמיר הרצי הלוי, שהתריע על פגיעה בהרתעה ערב 7 באוקטובר. היום כמו אז משוכנעים בקואליציה שאם לא ידברו על הבעיה היא תיעלם. היא לא - וכל יום שעובר רק מחמיר את המצב.