ישראל פועלת ללא הרף בשני מוקדים - ורק אחד מהם צבאי

ישראל ממקדת כעת שני מאמצים עיקריים בחזית האיראנית: הראשון - צבאי, במטרה לשלול כמה שיותר יכולות מהמשטר האיראני; השני - מדיני, במאמץ לשכנע את הממשל האמריקני לא להפסיק את המלחמה בטרם יושגו יעדיה.

המאמץ הצבאי נפרס על כמה תחומים. המרכזי שבהם הוא ניסיון לפגוע במשגרי הטילים, במטרה לצמצם את היקף השיגורים לישראל. אמנם העורף הישראלי נכנס ויוצא מהמרחבים המוגנים כמה פעמים ביום, אבל כמות הטילים ירדה באופן חד - מעשרות ביממה הראשונה וביממה השנייה של המלחמה, למספר מצומצם מאוד של טילים ביום ראשון השבוע ולפחות מ־20 טילים שלשום. הפעילות ממוקדת גם בניסיון לפגוע במערכי ההגנה האווירית שנותרו בידי איראן, כדי לצמצם את הסיכון למטוסי חיל האוויר.

לצד זה, נמשכות התקיפות של יעדי משטר - בעיקר מנגנוני הביטחון - וכן מאמץ לפגוע בבכירים, ובראשם המנהיג העליון החדש, מוג'תבא חמינאי, שלא נראה מאז פרצה המלחמה (אם כי לא ברור אם נפגע בניסיון לחסלו). עם זאת, בישראל מבקשים "להנמיך ציפיות" באשר לאפשרות שהתקיפות יובילו במישרין לנפילת המשטר. הן אמורות, כפי שנקבע ביציאה למבצע, לפגוע קשה ביכולות השלטוניות והביטחוניות של איראן, אבל נראה שאת השינוי יוכל לבצע רק העם האיראני - מבפנים.

במערכת הביטחון סבורים שטרם נוצרו התנאים לכך, למרות המכות הקשות שאיראן ספגה. לכן מתבצע המאמץ המקביל, המדיני, הן בציר שבין ראש הממשלה נתניהו לבין הנשיא טראמפ, והן בציר שבין הרמטכ"ל זמיר למקבילו האמריקני קיין ולמפקד סנטקום קופר. המטרה היא "לקנות זמן", שבמהלכו תועמק הפגיעה הצבאית במשטר, ויתהדק גם המצור הכלכלי־מדיני עליו, בעיקר מצידן של מדינות המפרץ.

האינטרס הישראלי המובהק הוא להגיע להכרעה (שספק אם תושג), ולכל הפחות לגריעה משמעותית ביכולות של איראן. האינטרס האמריקני עשוי להיות שונה, בכפוף למחירי הנפט (שירדו אתמול) וללחץ שיקרינו מדינות המפרץ. האינטרס האיראני הוא לשרוד, ולנסות להשתקם בהמשך. על ישראל לוודא שהאינטרסים של ארה"ב ואיראן לא מתלכדים, אלא תחת הסכם שיבטיח מגבלות דרקוניות על התוכנית הגרעינית (בדגש על הוצאת האורניום המועשר ל־60% מתחומי איראן), וכן על תוכנית הטילים והסיוע לארגוני החסות באזור.

תשתית להסכם עם לבנון

במערכה המשנית, בלבנון, יש לישראל הזדמנות חריגה לעיצוב מחדש של הזירה. המתקפה האינטנסיבית נגד חיזבאללה, שפוגעת גם בלבנון ובתושביה, הובילה לקריאה חריגה של נשיא לבנון, ג'וזף עאון, לקיום מו"מ ישיר בין המדינות בתיווך בינלאומי. אמנם עאון מכוון לפתרון הסוגיות שבמחלוקת בין הצדדים - הפסקת הלחימה, פירוק חיזבאללה מנשקו ונסיגת צה"ל מדרום לבנון - אך בפועל הוא מניח תשתית להסכם מדיני תקדימי בין המדינות.

באופן רשמי ישראל לא הגיבה להצעה, אך סביר שמאחורי הקלעים מתנהלים מגעים עקיפים בין המדינות. עד אז מבקש צה"ל להעמיק את הפגיעה ביכולות של חיזבאללה - באמל"ח, בתשתיות ובמפקדים. עיקר הפעילות מתבצעת מהאוויר, אם כי צה"ל משלב בתוכה גם אלמנטים קרקעיים, בין היתר כדי להרחיק את יישובי הצפון מטווח טילי הנ"ט.

סוגית הצפון רחוקה מעיניהם של רוב תושבי המדינה, שנמצאים בכוננות ספיגה מאיראן, אבל מצער שהיא רחוקה (שוב) מעיני הממשלה. עדות לכך אפשר למצוא בעובדה שאף בכיר בישראל, למעט הרמטכ"ל, לא מצא לנכון להיפגש בימים האחרונים עם ראשי הרשויות בצפון - המשך ישיר להזנחת האזור מאז 7 באוקטובר.

עימות בין צה"ל לאוצר

בינתיים, מתפתח עימות מחודש בין צה"ל למשרד האוצר סביב תקציב הביטחון. בדיונים שהתקיימו אתמול קבע האוצר כי תקציב הביטחון ל־2026 יהיה 144 מיליארד שקלים, כולל עלויות המלחמה הנוכחית - 48 מיליארד שקלים פחות מהסכום שדורש צה"ל.

זאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה יש פערים עצומים כאלה בין דרישות צה"ל להצעות האוצר. לא פעם בעבר צה"ל גם "ניפח" דרישות כדי להתפשר לבסוף, אם כי נדמה שזה אינו המקרה הפעם לנוכח הטלטלות באזור. מפליא שבשעה שצה"ל (ובמשתמע ביטחון ישראל) נדרש להתכווץ - הממשלה מקצה 5 מיליארד שקלים לחרדים, שלא תורמים למאמץ המלחמתי ושאותם היא מבקשת לפטור משירות.