גם אם לא ייפול המשטר: כל יום שבו מכים באיראנים הוא יום מוצלח

הנה זה מתחיל: הרינונים. הדיבורים. הזמזומים האלה של ״מה אנחנו עושים באיראן, בעצם? מה בכלל תכלית המלחמה הזאת?״

האמת היא שגם אני מוטרד מהעובדה שאחרי ״עם כלביא״ הבטיחו לנו שחוסל פרויקט הגרעין ושאיראן הוסגה עשרות שנים לאחור, ובחלוף תשעה חודשים אנחנו שוב שם, עם בנק של אלפי מטרות.

גם אין לי מושג אם ייפול המשטר האיראני או לא לבסוף. אמן ואמן. זה יהיה אירוע היסטורי שתועלתו לישראל ולעולם עצומה ממש. אבל גם אם לא ייפול לבסוף - איך אפשר להתנגד למלחמה שבה אנחנו, והמעצמה הגדולה ביותר בעולם, משמידים בשיטתיות את הצבא האיראני, תעשיות הנשק והמחקר שלו, מוקדי הממשל והשלטון ומי יודע מה עוד?

איך אפשר להתנגד למלחמה באויב שהילך עלינו אימים ארבעה עשורים? איים בגלוי, ופעל בגלוי, להשמדתנו. הקיף אותנו מכל עברינו במאות אלפי טרוריסטים, אימן אותם, חימש אותם עד מעל לראשם, מימן אותם ודחף בהם להרוג יהודים במאות ואלפים, בישראל ומחוצה לה.

איך אפשר להתנגד למלחמה, שבה - סוף סוף! - אנחנו מכים את האויב הזה, אחרי עשרות שנים שפחדנו ממנו ונתנו לו להתל בנו, לבזות אותנו, להקיף אותנו ברוצחים?

הרי, בסופו של דבר, איראן היא המורה הרוחנית והכלכלית והצבאית של החמאס, גם אם הוא ביצע את הזוועות בשבעה באוקטובר. ומי שחשב שסביר שהאיראנים ייצאו פטורים משואת השבעה באוקטובר, שיחשוב שוב. הם שותפים מלאים לטבח, וכפי שמצווה קדושה היא למחות את חמאס, כך ציווי מוסרי יהודי וישראלי הוא להכות באיראן, בשם דם נרצחינו ונופלינו לאורך השנים.

אז הנה - אנחנו מכים בהם מכות אדירות. ומראים לכל האזור מה עוצמתה של ישראל והמזרח התיכון כולו צופה בקרב בין שתי המעצמות האזוריות. ואנחנו מנצחים. אנחנו אלה שמפרקים אותם. כן, הם נלחמים ומכאיבים לנו, עדיין, אבל ברור מי משתולל כחיה שנלחמת על חייה - הם, ומי שולט באירועים - אנחנו.

אז אולי לא ייפול לבסוף המשטר, אבל אם יש הזדמנות להכות בהם מכות כה אסטרטגיות וגם תודעתיות, נדמה לי שהמינימום יהיה להמשיך ולהכות בהם עד שייעצרו אותנו. כי המכות שהם חוטפים היום יחסכו לנו הרבה מאד מכות ודם בהמשך הדרך.

אז שתמשיך המלחמה. כל יום שבו מכים באיראנים הוא יום מוצלח. ויום צודק. ויום הכרחי, בכל כך הרבה רמות ומכל כך הרבה סיבות.