התקווה לניצחון גדול מול המגבלות: לאן פני המלחמה?

בחלוף שבוע מפתיחת המלחמה, הציבור הישראלי ברובו הגדול תומך במלחמה ותולה בה ציפיות גבוהות. במבחן המבצעי, פעולות חיל האוויר הישראלי וכלל צה"ל, בשיתוף פעולה חסר התקדים עם כוחות צבא ארה"ב, מעוררות הערכה עולמית. גם המערכת הפוליטית הישראלית ממשיכה להיות מאוחדת בתמיכתה במהלכי המלחמה. דווקא מהמקום הזה, ממשלת ישראל נקראת לתיאום ציפיות מול החברה הישראלית.

יש סיבות טובות לציבור הישראלילשאוף לנפילת המשטר באיראןואף לייחל לאיראן חדשה בבשורת חופש ושגשוג. כך גם ביחס לחיזבאללה בלבנון. נכונה הציפייה הישראלית לחתור בהזדמנות זו, לפירוק חיזבאללה מנשקו. אלא שציפיות אלה רחוקות מעבר למה שניתן להבטיח מתוך הישגי הפעולה הצבאית, מוצלחת ככל שתהיה.

משלימים עם הסבל

מה שמעצב בינתיים את הלך הרוח הישראלי מתבטא במוכנות להשלים עם סבל המלחמה מתוך הציפייה שהפעם, כשהיא תסתיים כמו שצריך, תגיע מדינת ישראל למציאות ביטחונית טובה יותר. לכן התמיכה במלחמה עלולה להתהפך אם המלחמה תימשך ללא הכרעה.

במצב כזה, הביקורת בדעת הקהל בארה"ב נגד הפתיחה במלחמה, עלולה לחלחל לשיח הישראלי. אמנם בשונה מארה"ב, הציבור הישראלי מצוי בתודעת איום קיומי, שמחוללת רגע נדיר של אחדות חיונית, בכל זאת היא ארעית למדי.

הביקורת בארה"ב על מלחמה זו, נובעת ממגמה מתחזקת של הסתייגות ערכית כללית מהפעלת כוח צבאי, שנובעת גם מהחשש לעוד שקיעה בבוץ וייטנאמי, או עיראקי-אפגאני. המבט הספקני הזה על התועלת שביציאה למלחמה מצוי בממדים לא מבוטלים גם בתודעה הישראלית.

במבט הזה, שיח תיאום הציפיות בין ההנהגה לחברה נדרש בימים אלה גם לבחינת כל מה שחושבים ומלמדים כבר למעלה מחמישים שנים על מלחמה ואסטרטגיה. ההנחה המקובלת גם בין מומחים בתחום, מבקשת ביציאה למלחמה גיבוש מתווה הגיוני לחיבור בתוכנית סדורה בין נקודת הפתיחה של המלחמה אל מצב הסיום המבוקש.

אלא שברוב המקרים, המציאות במורכבותה אינה מאפשרת בנקודת הפתיחה את הידע הנדרש להתוויית הקו המגשר הזה בין סוף להתחלה. לא קל להציג שכאן נדרשת חשיבה אחרת שמכירה בהכרח להתחיל מתוך הבנה שעד שלא נתחיל לא נדע לאן המציאות מתפתחת - זה אומר שאם לא נתחיל לפעול לא נדע גם את מצב הסיום האפשרי ואת מגמת היום שאחרי.

מחלוקת לגבי התוכנית

על הדיון התפיסתי הזה מונחת המחלוקת עם כל אותם מומחים אסטרטגיים המבקרים את הנהגת המלחמה בטענה שאין לה בשלב זה תכנית סדורה לניווט אסטרטגי מנקודת הפתיחה במתקפה, עד להחלפת השלטון באיראן, ולכן בהעדר תוכנית כזו לא נכון היה להתחיל.

מה שמעניין הוא המרחק בין גישת המומחים לאסטרטגיה לבין המציאות. כך למשל בהשלכת גישה זו,על המאמץ של חיזבאללה בהצטרפות למלחמה.על פי גישתם, אין הסבר רציונלי לכך שלמרות חולשתם הם החליטו לפתוח באש. אלא שבמבט מציאותי, חיזבאללה פשוט נכנסו בהכרת חובתם בשעה הרת גורל זו למהפיכה האסלאמית השיעית, והם באמת לא יודעים בשלב זה לאן תתפתח בעבורם מגמת המלחמה. הם פעלו בתודעת הכורח כאן ועכשיו, מתוך הכרה שישנן שעות עליהן נאמר בחז"ל: "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש מאבד עולמו בשעה אחת". אלה השעות בהן הטווח הארוך מתחיל כאן עכשיו.

במבט הזה ההחלטה המשותפת לנשיא טראמפ ולנתניהו ליציאה למלחמה הייתה כורח השעה בתודעת המבחן המנהיגותי למיצוי אמיץ של הזדמנות אסטרטגית חד פעמית. מרגע בו החליטו לפעול, המלחמה נדרשת כמובן לניהול מחושב ואחראי לתקופה ממושכת הדורשת אורך רוח, התמדה ותיאום ציפיות עם הציבור.