פרשנים רבים טוענים כי איראן שגתה כאשר תקפה מדינות מפרץ ואף יעד בריטי בקפריסין. אחרים סבורים שחמינאי, בעקשנותו לסרב לכל ויתור, מקרב את קץ המשטר. אלא שמנקודת מבטו, כמנהיג "ציר ההתנגדות", ויתור אינו צעד טקטי אלא מדרון חלקלק להפלת השלטון. אם כך, עדיף סירוב.
לעניות דעתי, ההחלטה האיראנית נשענת על היגיון רציונלי, גם אם מסוכן. ראשית, תפיסת חולשת המערב. המשטר בטהרן מזהה את העייפות הציבורית במדינות דמוקרטיות ממערכות צבאיות ממושכות. מרגע שהמערכה נפתחת, שעון החול מתהפך: קיטוב פנימי, לחץ ציבורי, קמפיינים מתוזמרים ברשתות החברתיות בסיוע רוסי וסיני, וקריאות להפסקת אש.
אילוסטרציה של מתחם ההנהגה ושל התשתיות שהותקפו באיראן // דובר צה"ל
גם אם הנזק הראשוני כבד, ההנחה היא שהמערכת האידאולוגית והביטחונית שנבנתה במשך כמעט חמישה עשורים תשרוד. חמינאי, שהיה מודע לכך שלא יחיה לנצח, עשוי היה לראות בכך גם מורשת אישית: עמידה עד הסוף ולא כניעה.
שנית, היעדר רצון מבני של מדינות המפרץ בנפילת המשטר האסלאמי. אנו רגילים לחשוב במונחים בינאריים: שיעים מול סונים, מחנה מתון מול רדיקלי. בפועל, המציאות מורכבת בהרבה. מדינות המפרץ אינן ששות לראות משטרים נופלים בשל מחאה אזרחית או דיכוי פנימי. תקדים כזה עלול לשוב ולהכות גם בהן. מעל הכל, הן זקוקות ליציבות: נפילת המשטר באיראן משמעותה שנים של אי ודאות, גלי פליטים, תנודות חדות במחירי הנפט ופגיעה בנתיבי סחר.
בתוך ההיגיון הזה, תקיפת יעדים במפרץ אינה בהכרח ניסיון להרחיב את המלחמה, אלא להעצים את הלחץ על אותן מדינות כדי שילחצו בתורן על וושינגטון לסיים את העימות במהירות. מבחינת טהרן, התוצאה הרצויה איננה כאוס מוחלט, אלא משטר מוחלש אך שורד, כזה שמוכן לוויתורים מוגבלים אך אינו מתפרק.
שלישית, החשש האזורי מישראל חזקה מדי. גם המשטרים הקרובים ביותר לירושלים אינם מעוניינים שישראל תהיה הכוח הצבאי הדומיננטי הבלעדי באזור. הם עוקבים בדאגה אחר קולות בישראל הקוראים להרחבת שליטה טריטוריאלית, מחשש שהדבר יזין מחדש את הנרטיב של "ארץ ישראל הגדולה" ברחוב הערבי.
לכך מתווספת אפשרות נוספת שמטרידה לא פחות: תרחיש של איראן פוסט אסלאמית, חילונית וגדולה, שתהפוך לבעלת ברית אסטרטגית של ישראל. שילוב כזה עשוי לשנות מן היסוד את מאזן הכוחות האזורי.
רביעית, הזירה הבינלאומית. מדינות המפרץ מגוונות בשנים האחרונות את משענותיהן האסטרטגיות. נפילה נוספת של מדינה המזוהה עם הציר הרוסי סיני תהווה מכה גיאופוליטית לבייג'ינג. גם אם סין לא תתערב ישירות, סביר שתפעיל מנופי לחץ כדי למנוע קריסה מלאה של המשטר האיראני בידי המערב. עבור מדינות המפרץ, זהו נדבך נוסף בדילמה: כיצד לאזן בין וושינגטון לבייג'ינג מבלי להיתפס כמי שמאפשרות שינוי משטר.
לצד כל אלה קיים חריג: מוחמד בן זאיד. מאז הסכמי אברהם, מוביל נשיא האמירויות קו פרגמטי ויוצא דופן. הוא מזהה בישראל שותפה אסטרטגית ייחודית לקידום אינטרסים אזוריים וכלכליים.
האמירויות ספגו פגיעות, בעיקר בדובאי, שכלכלתה נשענת על תיירות, פיננסים ומסחר יותר מאשר על נפט. כל פגיעה משמעותית במרקם הזה עשויה לשנות את החשבון. אם זליגת רקטות תגרום לנזק ממשי, בן זאיד עשוי לבחור בעימות גלוי יותר עם טהרן. מהלך כזה עלול להציב את שאר מדינות המפרץ בפני בחירה: להצטרף אליו או להסתכן באובדן הבכורה האזורית.
מבצע "שאגת הארי" אינו רק אירוע צבאי. הוא מבחן עומק למבנה הכוחות האזורי. איראן אינה פועלת מתוך טירוף, אלא מתוך קריאה קרה של מגבלות יריביה. השאלה האמיתית איננה האם טהרן הסתכנה יותר מדי, אלא האם המפרץ והמערב מוכנים להוכיח שההנחות שעליהן היא בונה שגויות. אם לא, ייתכן שהמשטר האיראני אכן ייצא מהמערכה מוחלש, אך חי וקיים, וזה מבחינתו ניצחון.
הכותבת הינה ראש הזירה האזורית לשעבר במטה לביטחון לאומי, מנכ"לית המכון ליחסי ישראל-אפריקה וחברת ועד מנהל בפורום דבורה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו