כל הסיבות לפרוש: אנשי הקבע נשחקים כלכלית וסובלים מדימוי ציבורי נמוך

צה"ל נכנס למלחמה מתוך משבר חמור מאוד בעולם אנשי הקבע. הסיבות שגרמו להם לעזוב לפני המלחמה, וכללו בין היתר איזון גרוע בין עבודה וחיים, תנאי שכר שאינם הולמים את השעות ואפשרויות טובות יותר בחוץ, רק התחדדו במהלך המלחמה, שהרעה את תנאי אנשי הקבע, וגרמה להם להישחק באופן משמעותי.

שיחות עם בכירי אכ"א ואנשי קבע רבים, מעלות את הסיבות העיקריות למשבר הגדול בקרב משרתי הקבע. בראש ובראשונה השחיקה הגדולה והפער בין הדרישות שהולכות וגדלות לתמורה שהולכת וקטנה. במשך השנים צה"ל פגע בתנאי אנשי הקבע, תוך שהדרישות מהם רק הלכו וגברו. השיא הגיע בשנתיים האחרונות, במהלך המלחמה, שבה נדרשו אנשי הקבע לעבוד בשעות לא שעות, מבלי לראות בני משפחה, לסכן את עצמם ולחוות חוויות לא פשוטות כלל.

גם בעת זו, למרות שבפועל, כביכול, המלחמה הסתיימה, המצב לא השתנה מספיק לטובה, שכן צה"ל נמצא היום במקומות שבהם לא היה ערב המלחמה - בקו הצהוב בעזה, בלבנון, ובסוריה, נדרש לחזק את נוכחותו בגבול ירדן וכמובן גם ביהודה ושומרון.

גופים מדינתיים מחבקים את הלוחמים ומדברים על כך שמגיע להם "הכל", אך ישנם מערכים, כמו אמ"ן וחיל האוויר, שאינם יכולים להוריד את הרגל מהגז גם ברגיעה יחסית. גם אנשי החימוש והאחזקה חייבים כעת לעבוד מסביב לשעון כדי להחזיר את כל הכלים שעבדו במשך שנתיים ללא הפסקה לכשירות מבצעית, ולהשיבם לימ"חים לקראת המלחמה הבאה.

למעשה, חלק מהמשרתים שעובדים מסביב לשעון הם ג'ובניקים' מובהקים, שאינם מקבלים תגמול והוקרה, ונדרשים עדיין לעבוד הרבה מאות שעות ביממה. בפועל, רבים מהמשרתים עובדים היום הרבה יותר מאשר בעבר, יש על כתפיהם יותר אחריות, הם מקבלים פחות שיפוי, ויש להם פחות זמן למשפחה.

פגיעה באתוס השליחות, דה-לגיטימציה ציבורית

במשך שנים חווים אנשי הקבע מסע של דה-לגיטימציה ציבורית, שהגיעה בעיקר מכיוון משרד האוצר, אך חלחלה גם לתכניות בידור כמו "ארץ נהדרת".

אם בעבר שירות בצבא היה מושא לגאווה ותו תקן למצוינות, הרי שלאחר שנים של הכפשות, הארגון הצבאי לא נתפס עוד כארגון מצויין שההשתייכות אליו מסבה גאווה, אלא כארגון בינוני עם איים של מצוינות. כתוצאה מכך, גם לאחר שנתיים של מלחמה, אנשי קבע רבים מתביישים ללכת לסופר או לשבת במסעדה על מדים.

המשרתים, שאינם יכולים להתראיין או להתאגד, נאלצו להתמודד עם אמירות קשות בנוגע לתנאי הפנסיה ותנאי השירות שלהם, ללא יכולת להגן על עצמם. למרבה הצער, גם צמרת צה"ל הזניחה במשך שנים את המאבק בזירה הציבורית, כנראה מתוך רצון להישאר "ממלכתית" ולא להתעמת עם האוצר, ובכך תרמה לא מעט לשם הרע שנוצר לשירות הקבע.

השוואה למילואים, היכולת לתרום גם כאזרחים

במהלך המלחמה גייס צה"ל מאות אלפי אנשי מילואים, שחלקם ביצעו מאות רבות של ימי מילואים. הציבור הישראלי הוקיר את אנשי המילואים וחיבק אותם, וגם ממשלת ישראל העבירה לא פעם ולא פעמיים החלטות ובהן הטבות מפליגות למילואימניקים. לעומת זאת, מאז תחילת המלחמה, העבירה הממשלה רק החלטה אחת שנוגעת לאנשי הקבע, וגם זו לא השוותה את תנאי משרתי הקבע לאלו של אנשי המילואים. במקביל, נאלצה צמרת צה"ל להילחם על הטבות (כמו הגדלות הרמטכ"ל) שהמחוקק ניסה לקחת ממשרתי הקבע בזמן מלחמה.

לא זו בלבד, אלא שגם גופים אזרחיים העניקו ועדיין מעניקים למילואימניקים הטבות שלא מוענקות לאנשי הקבע. כך, למשל, אנשי המילואים מקבלים הנחה בארנונה בעוד שאנשי הקבע לא, ובתחילת המלחמה האקדמיה העניקה הקלות משמעותיות למשרתי המילואים, ולאנשי הקבע לא. בצבא מציינים כי בשנתיים האחרונות הצליחו להשוות את מרבית תנאי אנשי הקבע לאנשי המילואים, אך עדיין הם מקבלים יותר.

אנשי הקבע הנושאים בעומס ובנטל האחריות מלינים כי הם משתכרים הרבה פחות מאנשי מילואים שזכאים למענקים לא מבוטלים, ובמשך המלחמה רבים מהם הצליחו לעשות מילואים במקביל לעבודה, וליהנות הן ממשכורת והן מתשלום עבור המילואים, בו זמנית.

אנשי קבע רבים חשו מופלים לרעה, וציינו כי הרבה יותר משתלם לשרת במילואים - גם מבחינה כלכלית, וגם מבחינת תרומה למדינה. אנחנו ציוניים ורוצים לתרום, הם טוענים, והמלחמה הוכיחה שכשבאמת צריך אותנו, יקראו לנו, גם אם נצא לעבודה מתגמלת ונוחה יותר באזרחות.

הרעה מתמשכת בתנאי השכר, חוסר ביטחון תעסוקתי

עד שנת 2004, היו אנשי הקבע של צה"ל בהסדר של פנסיה תקציבית, על כל משמעויותיו הבעייתיות לתקציב המדינה. על רקע העלויות הגבוהות והביקורת הציבורית הקשה, עבר צה"ל למודל של פנסיה צוברת, כלומר, בדומה למגזר הפרטי, שבכל חודש מפריש המעסיק והעובד, במקרה זה המשרת, כסף לפנסיה.

אלא שלאנשי הקבע הובטח, ללא שום עיגון חקיקתי, שפנסיית הגישור תימשך ותינתן לפורשים מיום פרישתם ועד לגיל 67. בפועל, ההבטחה, כמו גם הבטחות נוספות, מעולם לא עוגנו בחקיקה, ובמשך שנים שמעו אנשי הקבע ש"יהיה בסדר". למעשה, בכל פעם שצה"ל רצה תוספת תקציבית כזו או אחרת לטובת התעצמות, הוא הסכים לפגיעה באנשי הקבע, ורק לפני המלחמה הסכים שפנסיית הגישור לאנשי הפנסיה הצוברת תינתן עד גיל 60 בלבד, ומעבר לגיל זה, יוכלו הפורשים למשוך קצבה מקופת הפנסיה שלהם.

לא זו בלבד, אלא שאם בעבר שירות הקבע נחשב ל"קבוע", כלומר, נתן ביטחון תעסוקתי למשרתים בו, הרי שבשנים האחרונות, ובעיקר מאז כנסתו לתוקף של מודל הקבע בשנת 2016, נאלץ צה"ל להתחיל ולהשתמש ב"שערים ארגוניים" בשירות הקבע.

המודל קבע כללים ברורים לגבי את מי הצבא חייב להפריש משירות, כלומר לפטר, כדי שלא יגיע לפנסיה הנכספת, גם אם צה"ל צריך אותו ואין מי שיחליפו, וגם אם הוא מצוין בתפקידו. לכך התווספו עילות פיטורים חדשות במסגרת קיצוצים שנערכו בצה"ל אחת למספר שנים שהגבירו את אי הוודאות לגבי המשך השירות, ואת תחושת אנשי הקבע שניתן לפטר אותם בכל רגע.

שחיקה כלכלית

במשך שנים רבות יצא שם רע מאוד לשכרם המופלג, כביכול, של אנשי הקבע. בצה"ל מציגים גרף של בנק ישראל, שלפיו עד גיל 30, פחות או יותר, שכרם של אנשי הקבע נמוך משמעותית מהשכר הממוצע במשק.

בגיל 40 פחות או יותר, שכרם שווה לשכר מקביליהם במשק, ובהמשך, שכרם חוזר להיות נמוך משמעותית, מהממוצע במשק. "קצין שמשתחרר בגיל 46, מרוויח 6,000 שקלים פחות בממוצע ממי שהשתחרר בגיל 40. כלומר, השכר בין גיל 23 ל-31, ומגיל 40 ומעלה, הוא נמוך משמעותית ממי שלא נמצא בצבא. ומפה נולדו 'השלמות תקופות שירות' (הידועות גם כ'תוספות הרמטכ"ל', ל"ש)". לכך, כמובן יש להוסיף את העובדה שעומס השעות החריג בעבודת אנשי הקבע לא מתומחר כלל בגרפים הללו", מסבירים בצה"ל.

מודלי הקבע שפוגעים במוטיבציה ובאופק הקריירה

מודל הקבע של 2016, שהכניס, כאמור, שערים ארגוניים לצה"ל שבמסגרתם הצבא מחוייב לפטר אנשים - בשער ארגוני ראשון בגיל 28, ובהמשך בשער ארגוני שני בגילאי 35 - יצר תחרות חריפה בין המשרתים עם סיכויי קידום נמוכים.

למעשה, רק 1 מתוך 10 אנשי קבע מגיע לפרישה ולאותה פנסיית גישור "נכספת" (שגם היא, כאמור, תימשך רק עד גיל 60 במקום עד גיל 67).

כך נוצר, למשל, מצב שבו קצין בן 28, מוכשר מאוד, נמרץ, חכם, בעל יחסי אנוש מעולים, שלצידו יש שניים טובים ממנו בנקודת זמן מסוימת, מחליט שלא להישאר בצה"ל מתוך הבנה שהסיכוי שלו להגיע לפרישה כאשר רק 1 מתוך 10 פורש, הוא אפסי. למרות שצה"ל רוצה שיישאר, ואפילו זקוק לו, הסיכוי שיחליט להישאר בצה"ל אינו גבוה, מה גם שבחוץ "חוטפים" אותו ומציעים לו שכר שבצה"ל לא מסוגלים לתת לו.

ניהול כוח אדם לא עקבי

בשל השינויים התכופים בניהול כוח האדם בצה"ל, אנשי הקבע תופסים וחווים את תנאי העסקתם כבלתי עקביים, ונתונים לשינויים תכופים. למעשה, כל שלוש - ארבע שנים מתחלפים ראש אכ"א הרמטכ"ל והממשלה, וכשצה"ל רוצה לקבל תקציבים לפרויקטים ותכניות במסגרת תכנית רב שנתית חדשה, הוא תמיד מוותר על האנשים, ומשנה את מודל הקבע.

אם נסתכל רק על השנים האחרונות, נגלה שבשלב מסוים הוחלט בצמרת (בלחץ פקידי האוצר) לבגר את הצבא. בהמשך, כשהתברר שהמודל היה מאוד לא מוצלח, החליטו להצעיר מחדש את הצבא, ובכך "דילגו" על אנשים טובים. לא זו בלבד, אלא שאחת לכמה שנים מחליטים על תכנית פיטורים אינטנסיבית, מחליטים לשנות את תנאי פנסיית הגישור, לפגוע בהגדלות הרמטכ"ל, ועוד.

בשורה התחתונה, אומרים בצה"ל, מכל הסיבות שמנינו מעוד, צה"ל מתקשה מאוד להשאיר את המשרתים בקבע, כשהבעיה החמורה ביותר היא בדרגות הנמוכות, ובעיקר במטה ובתפקידים שאינם תפקידי לחימה. לפי קצין בכיר שעוסק בעולמות כוח האדם, "השירות הצבאי הוא שירות טוטאלי, ואף אחד לא יהיה מיליונר ממנו. הסקרים הארגוניים של צה"ל מעידים על עומס ושחיקה, על דימוי ציבורי נמוך, ועל חוסר הגינות כלפי משרתי הקבע", סיכם זאת קצין בכיר.