לפני כמעט שנתיים מצאתי את עצמי ברגע שלא אשכח כל חיי. מחבל מחמאס כיוון אליי רובה צלפים ולחץ על ההדק. הכדור שרק לידי סנטימטרים בודדים שהפרידו בין חיים למוות. אחר כך הם אפילו פרסמו סרטון ערוך, כאילו הצליחו להרוג אותי. לראות את עצמך "מת" בפוטושופ של ארגון טרור זו חוויה מוזרה, מטלטלת, ובעיקר כזו שמזכירה עד כמה החיים שבריריים.
מאז המשכתי הלאה. שירות, עשייה, חיים וכאן ככתב ב"היום". אבל יש דברים שנשארים בפנים זיכרונות, חברים שנפגעו, הידיעה שמישהו שם ממש רצה שלא אהיה כאן.
אתמול (שלישי) נסגר בשבילי מעגל קטן. גדוד נצח יהודה, הגדוד שאני כל כך מחובר אליו, חיסל בבית חאנון את מפקד חוליית הצליפה שאחראי גם לניסיון הפגיעה בי. אותו אדם שהוציא שליחויות לפגוע בעוד חברים טובים שלי ולצערי הם הצליחו, אנשים שבאו להגן על המדינה ושילמו מחירים כבדים.
אני לא מרגיש שמחה לאיד, אבל כן יש תחושת הקלה. סוג של צדק שקט. הידיעה שמי שניסה לקחת חיים כבר לא יוכל לפגוע באחרים. שזה נגמר. ובעיקר, זה מחזיר אותי להכרת תודה. על החיים, על החברים שנשארו ולא יחזרו, על החיילים שממשיכים לפעול גם היום כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בביטחון יחסי.
לפעמים אנחנו שוכחים כמה הכול עדין. כמה כל יום הוא מתנה. האירוע הזה הזכיר לי שוב לנשום עמוק, להעריך, ולהמשיך קדימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו