בין נירנברג לנוח'בה: איך להתמודד עם רוע קיצוני | דעה

שמונים שנה חלפו מאז שניתן גזר הדין הראשון במשפטי נירנברג שבהם הושבו על ספסל הנאשמים בכירי המשטר הנאצי, והדילמות שעמדו אז בפני השופטים והתובעים רלוונטיות גם היום בעקבות אירועי 7 באוקטובר.

עבור העם היהודי היו משפטי נירנברג בעלי משמעות ייחודית. אף שהמשפטים לא הוגדרו כמשפט על השואה בלבד, הם שעיצבו לראשונה תיעוד משפטי שיטתי של השמדת היהודים. משפטי נירנברג לא העניקו נחמה אלא הכרה: השואה הוכרה כפשע נגד האנושות כולה.

בשנתיים האחרונות מנסה הפרקליטות לפצח איך להתמודד עם העמדה לדין של מחבלי הנוח'בה. אנשי הפרקליטות מבינים היטב מהי משמעות של ניהול משפט, וכשופטת לשעבר שישבה בתיקים מורכבים של עבירות טרור בבית המשפט ביהודה (בין השאר - בתיקי הלינץ' ברמאללה), אני מבינה היטב את הלבטים. ההחלטה לקיים משפט פלילי אומרת דיני ראיות, סדר דין, חקירה ראשית ונגדית, זכות הטיעון, זכות ההגנה. פרוצדורה של ניהול משפט לפי כללי משחק ברורים ומוכרים, אבל כאלו שהופכים מאוד מאתגרים כשצריך לקיים אותם מול האויב שלך.

קחו למשל את נושא השמעת העדים. דמיינו שעולים להעיד שורדי נובה כדי להוכיח את שקרה, והסניגורים דורשים לחקור אותם: "את בטוחה שראית מה שראית? ואולי בגלל הלחץ דמיינת את הצרחות האלה? מאיזה צד הן הגיעו? הרי הסתתרת, איך את יכולה להיות משוכנעת?". וזה יימשך שעות ארוכות, הם יערערו על העדים, יתקיפו, ייבנו נרטיב חלופי. סיטואציה טראומטית מאד עבור העדים ועבור כולנו כישראלים.

עכשיו תחשבו על פרשת הגנה. לכאורה, המחבלים רשאים לבחור לעלות להעיד. זו יכולה להיות במה לתעמולה רצחנית. ועוד לא דיברנו על תכסיסי הגנה שכיחים - לדחות את המשפט במיני תירוצים, לבקש בדיקות רפואיות, לטעון ללחץ של החוקרים, לאפליה של מערכת המשפט, לרדיפה. הכל יהיה.

חאלד שייח' מוחמד, המוח מאחורי הפיגועים של 11 בספטמבר בארה"ב, עדיין מחכה לגזר דינו. לפני שנה הודיעו על עסקת טיעון, אבל אז היא נדחתה. יותר מ־25 שנה חלפו וזה עדיין לא הסתיים. מה עובר על המשפחות? הרי זה סיוט מתמשך. כמה זמן ננהל אנחנו את משפטי הנוח'בה?

על חשיבות המשפט, גם אם הוא לא ירפא

האם המשפט מסוגל להתמודד עם רוע קיצוני? לשאת את משקל הזיכרון והכאב? אלו שאלות משמעותיות שעומדות מול הפרקליטות כעת, ואולי דווקא משום שאין נחמה, משום שאין הליך שיכול להשיב חיים או לאחות שבר כזה, מתחדדת השאלה מה תפקידו של המשפט. לא כדי לגאול, לא כדי לרפא, אלא כדי להציב גבול; לומר שלמרות חוסר האונים, הזעם והכאב יש מעשים שהחברה מסרבת להכיל בשתיקה. משפט לא כתחליף לצדק מוחלט, אלא כעמדה מוסרית מינימלית של עולם שאינו מוותר על אחריות, גם כשהמצפון מתעורר מאוחר מדי. בין נירנברג לנוח'בה, השאלה אינה אם המשפט מספיק, אלא אם נוכל להרשות לעצמנו עולם שבו הוא נעדר.

הכותבת היא עורכת דין, לשעבר שופטת בעבירות טרור בבית המשפט יהודה