השעות האחרונות מתאפיינות בשורות תחתונות: בלבנון, וגם בכל הקשור למסקנות האישיות (המאוחרות מאוד) בנוגע לבכירי צה"ל שהיו קשורים למחדל ה-7 באוקטובר.
חיסולו בלבנון של בכיר חיזבאללה, הייתם עלי טבטבאי, מבטא הבנה בישראל שנדרש לפעול באגרסיביות רבה יותר נגד חיזבאללה כדי לשכנע את ממשלת לבנון לפעול באגרסיביות רבה יותר נגד חיזבאללה. האסימון בהקשר הזה נפל כבר לפני שבועות אחדים, משהתברר שצבא לבנון אינו מסוגל לממש את החלטת ממשלת לבנון לפרק את הארגון מנשקו, ובעיקר משהארגון האיץ את מאמצי השיקום שלו.
טבטבאי היה שחקן מרכזי במאמץ הזה. הוא היה בכיר בחיזבאללה גם לפני המלחמה (בין היתר פיקד על כוח העלית רדואן), ולאחר שכמעט כל הפיקוד הבכיר של הארגון חוסל בשנה שעברה, קיבל לידיו את המושכות ביחד עם מוחמד חיידר - שערב המלחמה היה קצין בדרג בינוני שפיקד על מרחב הבקעא בחיזבאללה. חיסולו של טבטבאי כעת משלים כמעט לגמרי את עריפת חיזבאללה "הישן", ונועד גם לסמן ליורשיו את גבולות הגזרה.
ההערכה הרווחת היא שחיזבאללה לא יגיב לחיסול, כדי שלא לספק לישראל עילה להתנפל עליו מחדש - אווירית וגם קרקעית. הארגון מעוניין בשקט כדי להשתקם, ומקווה שהאמריקנים יבלמו את ישראל. בינתיים זה לא קורה, וסביר שוושינגטון עודכנה על החיסול שבוצע בביירות. ישראל טוענת כי החיסול אינו חורג מהסכם הפסקת האש, שכן טבטבאי הפר אותו בכך שעסק בטרור. גם המסר הזה מסמן גבולות גזרה ברורים, שבהם האיזור שמצפון לנהר הליטאני - וביירות בכללו - אינו חסין.
בממשלה מיהרו לציין כי החיסול הוא חלק מהמדיניות הברורה שלא לאפשר לאויב לשוב למציאות שקדמה ל-7 באוקטובר. זה מסר חשוב, רק חבל שהוא אינו כולל את הצורך לחזק גם את הפן האזרחי שמדרום לגבול. ישובי קו העימות רחוקים משיקום מלא (חלקם עוד לא קיבלו את מלוא הפיצוי), וכעת נאלצים לספוג שוב את הנזקים הכרוכים במתיחות הביטחונית.
ההתעקשות של הממשלה לנצח בלבנון חשובה, אבל חסרת ערך לנוכח ההפסד - תוצאת הטיפול הכושל - בישובי הצפון. זאת נורת אזהרה שחוצה משרדים (אוצר, כלכלה, פנים, תיירות, חינוך רווחה ועוד), ומונחת לפתחו של ראש הממשלה שחייב לקחת אחריות בדיוק כפי שהוא מזדרז לקחת אותה כשמשוגר חימוש לעבר מחבל כלשהו במזרח התיכון.
שעטנז בין הרצוי למצוי
אחריות היא מילת המפתח גם בנוגע למסקנות האישיות שנקבעו בצה"ל. הרמטכ"ל אייל זמיר הבין שעליו לקבל החלטות בנוגע לבכירים שכיהנו ב-7 באוקטובר, כדי שצה"ל יוכל להמשיך הלאה. החלטותיו היו שעטנז בין הרצוי למצוי: רוב הבכירים ממילא כבר פרשו, וזמיר הסתפק בעיצוב הנרטיב כך שייקבע שהם לא ישרתו בעתיד בצה"ל - גם לא במילואים - שמשמעותה שהם הודחו ולא פרשו מרצון.
זה תיקון מאוחר, שטוב שנעשה, לעובדה שאף קצין לא שילם בתפקידו על כשלונו. בעולם מתוקן היה נכון להדיח מייד את כל שרשרת הפיקוד, והרמטכ"ל בראשה (וגם את הממשלה שמעליו). אבל צה"ל נקלע לרצף של מלחמות ארוכות, וראה מעליו דרג מדיני שאפילו המילה אחריות זרה לו.
גם את תפוח האדמה הלוהט ביותר - זה של ראש אגף המודיעין שלומי בינדר, שכיהן ב-7 באוקטובר כראש חטיבת המבצעים - בחר זמיר לנטרל באופן מורכב. מחד, להותירו בצה"ל כדי שלא לזעזע שוב את אמ"ן, מאידך לקבוע כי יפרוש בסיומו ולא יקודם. יהיו שיטענו שמדובר בחוסר שוויון לעומת קצינים אחרים, שנאלצו לפרוש מצה"ל (ובראשם סא"ל א', שכיהן כקצין המודיעין של אוגדת עזה ויודח כעת). זמיר יענה על-כך שכל הקצינים שווים, אבל שונים בחשיבותם למערכת.
זמיר מקווה כי המסקנות האישיות יאפשרו לו לקדם את המינויים בצמרת צה"ל, בעיקר את אלה של מפקדי זרועות האוויר והים. זאת בהנחה ששר הביטחון יפסיק להשתמש במינויים כמנוף לקידום מקורבים ולשליטה ברמטכ"ל ובצה"ל. הרמטכ"ל גם היה רוצה שהמסקנות האלה יהיו החותם על מה שצה"ל יכול היה לעשות בעצמו, מעצמו, בנוגע למחדל ה-7 באוקטובר. מכאן, זה כבר עניינה של הממשלה - אותה הממשלה שכיהנה גם ביום הארור ההוא, וממשיכה לבצע תמרונים מורכבים בניסיון לחמוק מהתהליך הנדרש של חקירה והסקת מסקנות - גם אישיות.