"אני מתיישב אחריו עד ההפלה": טייסי האפאצ'י שניקו את שמי ישראל מכטב"מים איראניים בריאיון מיוחד

מאות כלי טיס בלתי מאוישים ששוגרו מאיראן לעבר ישראל יורטו במהלך החודשים האחרונים, ורק כטב"ם אחד הצליח לפגוע בבית בבית שאן. מאחורי ההישג המרשים עומד שיתוף פעולה הדוק בין מערך הבקרה האווירית למערך ההגנה האווירית ובראשם - טייסי מסוקי הקרב מטייסת 190.

הטייסים, שטסים במהירות הכטב"מים וצריכים לאתר את המטרות בעין חשופה, הצליחו להפיל עשרות יעדים תוך שמירה על שטחים מיושבים. מרבית הכטב"מים האיראניים יורטו עוד מחוץ לגבולות המדינה, אך חלק מהיירוטים התבצעו מעל שטח ישראל תחת תנאים מאתגרים במיוחד.

"ידעתי שמתכוננים לאיראן"

רס"ן א', טייס מסוק אפאצ'י מטייסת 190, הבין מיד מה מהות ההקפצה לבסיס. "כשהזניקו אותנו לטייסת הבנתי שיש משהו", הוא מספר. "ידעתי שמתכוננים לאיראן".

בכל פעם שהוזנק לאוויר הקשיב להוראות הבקרה. "הבקר מכוון אותי לאזור ולמקום, וכשאני קרוב הוא ממשיך לכוון אותי עד שאני רואה בעיניים את המטרה. אני צריך לאתר את הכטב"ם בעין, לוודא שבאמת מדובר בכטב"ם, ואז אני מפיל אותו".

המשימה מתרחשת בגובה נמוך, לעיתים מעל שטח מיושב. רס"ן א' מסביר כי הטייסים משתדלים להרחיק את היירוט משטחים מיושבים. "בשטח אנחנו משתדלים שלא נהיה מעל יישובים, שלא לפגוע באזורים מיושבים. אני אחכה שיהיה שטח פתוח, ואז אני מפיל אותו. אבל אם צריך אני גם אפיל אותו מעל יישוב. השליטה שלנו טובה, אנחנו יכולים לעשות את זה במינימום נזק".

לדבריו, מסלול הכטב"מים השונה שהפעם הגיע מאיראן לא שינה את דפוס העבודה. "זה לא שינה לנו הרבה שהשיגור הוא מאיראן או מלבנון", הוא אומר.

על אף שהכטב"מים קטנים וקשים לאיתור, רס"ן א' מספר על יתרונות המסוק למשימה זו. "אנחנו יכולים לטוס במהירות של הכטב"ם, אני ממש מתיישב אחריו עד ההפלה". ואחרי עשרות יירוטים לאורך החודשים האחרונים, הוא מתאר תחושה נהדרת. "אני מתאמן כל השנים בשביל מטרה כזאת, ואני יכול להגן על הסבא והסבתא שלי שגרים ליד בית שאן".

מאחורי כל טייס 

על הקרקע, טייסי המסוקים מקבלים עזרה חשובה מצוותי הטייסת שמכשירים את המסוקים לשימוש ומוכנות מיידית. רס"ב א' - פנצ'יף (מפקד המערך הטכני ומעמודי התווך של הכשירות המבצעית של הכלים), ראש גף מסקרים בטייסת - דואג שלכל משימה יהיה מסוק כשיר. "המסוקים תמיד עומדים בכוננות. הם צריכים לעלות לאוויר תוך מספר דקות", הוא מספר. הוא עצמו אינו שואל שאלות מיותרות. "אני לא תמיד יודע מה המשימה עד הנחיתה, ובהרבה משימות גם אחרי הנחיתה אני לא מודע".

הצוותים עוד הספיקו לשתף את המשפחות, וביום חמישי, רגע לפני התקיפה באיראן, אנשי הגף אירחו את בני המשפחות בטייסת. "הן באו לבסיס וראו את העבודה שלנו", הוא נזכר, "ואז רק כשניתנה ההוראה הבנתי שזה קורה".

למרבה האירוניה, הטייסת שאחראית על ההפלות המרשימות, עמדה על סף סגירה עד לא מזמן. "רצו לסגור אותנו לפני שבעה באוקטובר - עכשיו הכול התהפך. הבינו את החשיבות שלנו, אפילו הכירו בנו כלוחמים רמה א' השבוע".

בעוד מטוסי הקרב טיפלו במטחים שכוונו למרכז הארץ, מסוקי האפאצ'י של 190 שמרו על החזית הצפונית והפגינו רמת דיוק גבוהה. "בסופו של דבר עשינו תהליכי תחקור מלבנון, ושינינו את שיטות הפעולה לטובות יותר, ולכן ראו הצלחות גדולות יותר", מסכם רס"ן א'. "אני תמיד נשאר רגוע. מסתכל על המטרה - וזה עובד פיקס".

לצד האדרנלין שבשמיים והברגים המתהדקים, שני אנשי הצוות מסכימים על דבר אחד: אחריותם הישירה לביטחון אזרחי ישראל. רס"ב א' מנסח זאת בפשטות: "יש עלינו עומס מטורף וקשה לשמור על אנשים, אבל העבודה מאוד חשובה ויש לנו הרבה אחריות, לשמור על המסוקים".