חטופים. חקירת שב"כ של פעיל בארגון המוג'הידין העזתי הובילה אתמול לאיתור והבאת גופתו של החטוף התאילנדי פינטה נטאפונג, שנחשף מקיבוץ ניר עוז. זאת בהמשך, לאיתורם והשבתם בשבוע שעבר של בני הזוג ג'ודי ויינשטיין חגי וגדי חגי.
תיעוד מתוך התשתית התת-קרקעית שאותרה בבית החולים האירופאי בעזה // דובר צה"ל
בניגוד לבני הזוג, שנרצחו בזמן חטיפתם ב-7 באוקטובר, נטאפונג נחטף בחיים ונרצח בשבי, בדיוק כמו שירי ביבס וילדיה, אריאל וכפיר, שגם הוא הוחזקו בידי המוג'הידין. בידי הארגון מוחזקת לפחות גופת חטוף אחת נוספת, ונראה שהוא רצח את כל החטופים שהחזיק.
איתור גופתו של נטאפונג הסתייע גם בזכות השליטה בשטח, שמאפשרת לצה"ל לנוע ולחפש בקלות יחסית. בוויכוח האם הלחץ הצבאי מסכן חטופים או מקדם את עניינם זאת נקודה לטובת מצדדי הלחץ, אם כי תמונת מבט מרחיבה נותנת פרספקטיבה מדויקת יותר: במהלך המלחמה נרצחו או נהרגו בעזה 41 חטופים שהיו חיים בזמן חטיפתם.
אתמול גם טען דובר חמאס, אבו עוביידה, כי כוחות צה"ל קרובים אל החטוף מתן צנגאוקר, והמשך הפעילות מסכן את חייו. הלחץ הצבאי אכן עלול לסכן חיי חטופים – עידן אלכסנדר העידן לאחר ששוחרר כי חייו ניצלו בעת תקיפות צה"ל – אולם במקרה הזה נדמה שמדובר בלוחמה פסיכולוגית שמעידה על הלחץ שבו נתון חמאס.
לאחר התיעוד החדש של מתן צנגאוקר, אמו במסר לרה"מ: הדם שלו יהיה מרוח על ידיך // משה בן שמחון
גם אם ישראל תצליח להשיב עוד כמה גופות, אין באפשרותה לפתור את סוגית החטופים בכללותה שלא במסגרת הסכם. למרות האופטימיות שנשבה בימים האחרונים מצידה של המתווכת קטאר נדמה שהצדדים עדיין רחוקים מסיכומים, כשהמדד האמיתי להתחממות המגעים יהיה הגעתו של המתווך האמריקני סטיב ויטקוף לאיזור – שמתעכבת בינתיים.
לחימה. השיהוי בהשגת הסכם מוביל את צה"ל להרחיב ולהעמיק את הלחימה בעזה, בניסיון להשיג מספר מטרות: להשתלט על אזורים נוספים, ולאתר ולהשמיד בהם תשתיות (בעיקר מנהרות) ואמצעי לחימה; לפגוע בפעילי הארגון ובתשתית הצבאית והאזרחית שלו; להגביר את התלות של האזרחים בסיוע הומניטרי ממקורות אחרים שאינם חמאס; וכמובן לקדם את עניינם של החטופים, בין היתר בהשגת "נכסים" דוגמת גופתו של מוחמד סינוואר, שאותרה במנהרה מתחת לבית החולים בחן יונס שבה חוסל, והובאה לישראל.
הפעילות הזאת מתבצעת באיטיות, בניסיון לצמצם ככל הניתן פגיעה בכוחות צה"ל. בכל מקום שניתן היא מסתייעת בתקיפות מהאוויר או באש מרחוק, אולם לעתים נדרשת קרבה פיזית – בעיקר בניסיון לאתר פירים של מנהרות אסטרטגיות.
חמאס למד את התורפה הזאת, וממלכד מבנים במטרה להפעיל את המטענים על הכוחות. צה"ל מפעיל מנגד שורת אמצעים בניסיון לאתר את המטענים, אולם לעתים מתקשה לעשות זאת כפי שקרה בשישי בבוקר בתקרית שבה נהרגו ארבעה לוחמים ונפצעו חמישה נוספים.
הסיכון לכוחות מובנה בסוג הזה של לחימה בטרור, שבה האויב אינו פועל כגוף צבאי מאורגן ומחפש חולשות כדי לפגוע בהן. מטבעו של צבא כבד – בוודאי בפעילות כה איטית וזהירה – שהוא ייצר לא מעט תורפות כאלה. בימים האחרונים התלוננו יחידות שונות על תנועות מנהלתיות רבות שלא לצורך בשעות האור וברכבים שאינם ממוגנים. לרוב מסתיימות הפעולות האלה בשלום, אולם היקף הנפגעים של השבוע החולף מחייב את פיקוד הדרום לברור משימות ולדייק בביצוען.
פרוקסי. כחלק מהניסיון לצמצם את הסיכון לכוחות מסתייעת ישראל בארגון מקומי, יריב לחמאס. ח"כ אביגדור ליברמן חשף ביום חמישי שהארגון זוכה לסיוע בנשק, ואפשר להניח שגם בכסף. בתמורה, הוא מבצע משימות אבטחה שונות, שמייצרות חיץ בין חמאס לצה"ל, ובמשתמע מקטינות את החיכוך ביניהם.
לשכת ראש הממשלה אישרה את הדברים, וטענה שחשיפתם מסכנת את הכוחות. זה עשוי להיות נכון בטווח המיידי, אבל לקחי העבר מלמדים שבטווחים קצת יותר ארוכים דווקא חימוש של כוח עוין מסכן את ישראל – שמחזיקה בניסיון עשיר ושלילי בתחום, מהקמת חיזבאללה כמשקל-נגד לאשף בלבנון והניסיון להכתיר את האחים ג'ומייל לנשיאי לבנון, דרך הקמת חמאס כמשקל-נגד לפתח והניסיון להקים את "אגודות הכפרים", ועד לפרשות שונות כמו "איראנגייט", שכולן הסתיימו בנזק נקודתי מיידי במקרה הטוב, ובנזק אסטרטגי כבד במקרה הרע.
הארגון המקומי שישראל נסמכת עליו יתמכר במוקדם או במאוחר לכוח ולכסף, ויהפוך לחמאס במתכונת חדשה. עדיף היה לישראל לפנות למוכר – לרשות הפלשתינית – שעימו היא משתפת פעולה בהצלחה יחסית בשני העשורים האחרונים בלחימה בטרור.
לרשות יש נשק וגב בינלאומי, ולצד לחימה בחמאס היא יכלה גם לקחת פיקוד על הסיוע ההומניטרי ולפתור את ישראל מכאב הראש הזה. ישראל גם היתה מרוויחה במהלך כזה דיבידנדים נרחבים בזירה המדינית (ובמשתמע מקטינה את הביקורת והחרמות עליה), והיא נמנעת ממנו מסיבות פוליטיות בלבד שמנוגדות לאינטרס הלאומי הרחב שלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
