הרבש"צים. מימין: יוסי ביטון מאביבים, ט' מיפתח ואילן עמר מיראון. צילום: אייל מרגולין ג'יני

חצי שנה להפסקת האש - הרבש"צים בחשבון נפש: "אנחנו לא תחליף לצבא"

בצפון, בימי המלחמה - הם היו הכתובת של התושבים לכל בעיה ומצב חירום • במלאות חצי שנה להפסקת האש - ובצל הכוונה לצמצם שוב את כיתות הכוננות - שלושה רבש"צים מדברים על הכל • "התושבים לא שואלים אותנו מתי חוזרים ליישובים", הם מספרים, "אלא האם זה בטוח"

[object Object]

כל פיצוץ שנשמע ביישוב בצפון מקפיץ את התושבים שמתקשרים מייד לרבש"ץ (רכז ביטחון צבאי) שלהם. בימי המלחמה הם אלו שתיווכו את הוראות הביטחון של הצבא, טיפלו בפיצוצי מים, כיבוי שריפות ותפקדו בכל רמה אפשרית ביישוב.

אבל זה לא עזר. אחרי שכיתות הכוננות כבר צומצמו כמה פעמים, וביישובים שאינם צמודי גדר שוחררו כל חבריהן, פיקוד הצפון הודיע השבוע ליישובים צמודי הגדר שבעוד שבועיים ישוחררו עוד חברים מכיתות הכוננות, שיצומצמו למינימום האפשרי.

שריפות במושב אביבים בעקבות פגיעות ישירות במבנים ושטחים פתוחים

הרבש"צים הם אלה שנשארו בחזית הצפונית של ישראל, עם הקהילה, עם החרדות, ועם כל האחריות. עכשיו, כשמציינים חצי שנה להפסקת האש, הם עושים חשבון נפש, שעוסק בביטחון ובעתיד הקהילה. ט', רבש"ץ קיבוץ יפתח, מאמין שהתקיפות של צה"ל בלבנון הן שינוי תודעה של הצבא שיישאר. "אמרתי לצבא - מה שתדרשו זה מה שיעצב את התודעה. צריך להראות שלא חוזרים למה שהיה".

התחושה היתה ברורה - לא עוד מדיניות של הרתעה פסיבית, אלא שינוי תודעתי אמיתי בשטח. "הקונספציה השתנתה", הוא אומר, "ממצב של קיפאון ופחד, צה"ל עבר למתקפה".

משבר אמון עם הצבא

אבל השינוי לא התרחש ביום אחד. אילן עמר, רבש"ץ קיבוץ יראון, מתאר רגעים קשים של משבר אמון עם הצבא: "ב־7 באוקטובר היו רגעים של השפלה. היה לי קשה ללבוש את המדים. אם כיתת הכוננות נלחמת, זה סימן שהצבא נכשל".

"היו לילות שירו עלינו 28 טילים, עם הרוגים פצועים ובתים שרופים", צילום: אייל מרגולין ג'יני

הוא מוסיף כי בסופו של דבר, "הרבש"צים בדרום קנו בדם את ההכרה בעצם קיומם. לא לסמן וי על כיתת הכוננות. היא צריכה להיות מסוגלת להגן עד שהצבא מגיע".הם דואגים לנראות, לנוכחות צבאית וגם להסברה. ט' מתאר איך הגיע בעצמו לשיחות עם התושבים, הביא קצינים להסביר מה נמצא בגזרה כדי לבנות מחדש את האמון. אבל האמון הזה נשבר.

"התושבים לא שואלים מתי חוזרים, אלא האם זה באמת בטוח", הוא אומר. בתוך כל זה, הרבש"צים יודעים את מקומם - הוא חשוב, אבל לא תחליף לצבא. "אנחנו רוצים להיות טובים, אבל אסור להתבלבל, אנחנו לא השומרים", מדגיש אילן. ט' מוסיף: "הצבא צריך להגן. אי אפשר לכסות את היישוב עם נשקים אצל אנשים מבוגרים ולא מאומנים. נשק זאת תחושת ביטחון. בסוף אי אפשר להחליף את הצבא. וב־7 באוקטובר הגיעו מילואמניקים עם רובה וסנדלים. רק אח"כ הגיעו הטנקים והציוד".

רבש"ץ אביבים, יוסי ביטון. "אשתי יודעת שנ"ט נכנס לנו הביתה דרך החלון. איך אפשר לומר לה שהכל בטוח?", צילום: אייל מרגולין ג'יני

"ב־7 באוקטובר היינו לבד. לקח שעות עד שהגיעו החיילים. עכשיו צריך לבנות את האמון מחדש". אילן מוסיף, "אם למישהו היתה מחשבה שהקהילה תהיה יותר חסינה הוא טועה. החושים התחדדו, סף הרגישות ירד והם הפכו לפגיעים יותר".

שיקום שייקח שנים

בתוך ההתרחשויות האלה, הם גם עמדו מול קהילות שבריריות. "בסוף המלחמה זאת הקהילה", אומר אילן. "תהליך השיקום ייקח שנים. יישובים נתפסים בסטטוסים שונים. הבטון יתוקן. הקהילה - הרבה פחות בטוח".

ביראון חזרו פחות ממחצית מהתושבים. בקיץ צפויות שאר המשפחות לחזור. יוסי, רבש"ץ מושב אביבים, מתאר מציאות עגומה: "40% מהבתים נפגעו. אני יודע שיש ביטחון, אבל התושבים עוד לא מרגישים את זה. כל פיצוץ הם מתקשרים. אשתי יודעת שנ"ט נכנס לנו הביתה דרך החלון. איך אפשר לומר לה שהכל בטוח?".

באביבים חזרו כמחצית מהתושבים, "מה שהחזיר אותם זאת סגירת מערכת החינוך. דחקו אותם לחזור. פשוט לא היתה להם ברירה". והם גם מביטים קדימה. לא רק על הביטחון, אלא על השיקום החברתי.

אילן: "החינוך והקהילה הם מה שמטריד את התושבים. זה מה שצריך לתעדף. לא רק מענקים - אלא מערכת שתיתן מענה לצרכים אזרחיים". לדבריו, חיזבאללה תמיד יישאר, "אבל החוסן האזרחי - זה מה שיקבע".

בתוך התמונה הזו, הרבש"צים גם דורשים הכרה מערכתית - לא רק ציוד או נשק, אלא שותפות אמיתית בקבלת ההחלטות. "גננת בקיבוץ מכירה את המצב יותר טוב מאשר הערכות מצב אצל אלוף הפיקוד", אומר אילן. "אם תהיה הבנה שליישובים יש חלק בהכרת השטח - נוכל לפעול טוב יותר".

חיילי צה"ל באביבים, בגבול לבנון, צילום: אי.פי

ולמרות הכל, התקווה לא נעלמה. "שמענו על בנים שרוצים לחזור לקיבוץ - גם אם לא גרו פה קודם", מספר אילן. "היישובים יהיו חזקים יותר. אבל זה ייקח זמן". בקו הראשון של השגרה החדשה בצפון, הרבש"צים הם אלו שממשיכים לשאת על כתפיהם את האחריות, האמון - ואת התקווה.

מעבר לתפקידם הביטחוני והקהילתי, הרבש"צים מצביעים על בעיה עמוקה יותר: התחושה שהמערכת חוזרת לשאננות. "לפני המלחמה היה כאן סד"כ מאוד נמוך", מספר אילן. "החשש שלנו כרגע הוא שברגע שהלחץ ירד - הכל יחזור למצב הקודם. שתי זירות מתוחות, בדרום ובסוריה, מסיטות את תשומת הלב מגבול הצפון, שעלול לשוב לשגרה מדומה".

עבור יוסי מאביבים, התחושה הזו מקבלת ביטוי מוחשי בשטח: "אני לא רואה כרגע תושבים חדשים באים. היתה התעניינות, אבל לא מעבר לכך. היו לילות שירו עלינו 28 טילים - היו הרוגים, פצועים, בתים שרופים. המושב עדיין מלקק את הפצעים מהפיגוע באוטובוס ילדי אביבים ב־1970".

מודאגים מהחינוך

השיקום האזרחי, לדבריהם, לא פחות קריטי מההגנה הפיזית. "עשינו שיחות זום עם ההורים בבית הספר - אף אחד לא שאל על ביטחון. מה שהטריד אותם זה החינוך והקהילה", מציין אילן.

הוא קורא לתוכנית רחבה שתכלול השקעה אמיתית בתשתיות קהילתיות, חינוך, תחבורה - ולא רק הצהרות או מענקים."אם יבינו שקריית שמונה צריכה להיות עיר מצוינת שנותנת שירותים ליישובים - יש סיכוי לחיים חזקים באמת", הוא אומר. "המשימה שלנו כאן היא לאומית. זה חלון הזדמנויות - והוא נסגר לאט-לאט".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו