יש משפחות שמשלמות במלחמה הזו הכל, ויש קואליציה שדואגת שהן ימשיכו לשלם. הפער בין דלת שאליה מגיעים נושאי הבשורה הרעה, לא עלינו, כדי להודיע למשפחה שחרב עליה עולמה, לבין המסדרונות הפוליטיים שבהם מפעילים לחץ לקדם חוק בעייתי - זהו המבחן המוסרי של זמננו.
הגענו לרגע שבו החברה הישראלית צריכה לבחור מה חשוב לה יותר: לעמוד לצד המשפחות שמקריבות הכי הרבה, או להמשיך להגן על הסטטוס־קוו המעוות. זה אבסורד שמגלה ניתוק מוחלט מהמציאות הקשה שבה אנחנו חיים.
אני אוהב את אחיי החרדים, באמת. מעריך את תרומתם הרוחנית, מכבד את אמונתם, ורואה בהם חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי והיהודי של מדינת ישראל. אבל אהבה אינה תחליף לאחריות. שותפות אמיתית מחייבת נשיאה יחד בנטל.
משבר חוק הגיוס שהתפוצץ השבוע הוא לא סתם עוד סעיף במו"מ קואליציוני - הוא ראי שמציבה החברה הישראלית מול עצמה, ומגלה סדק מוסרי עמוק: מדינה שבה מגזרים שלמים נלחמים, נהרגים, מקריבים שנים של מילואים - ומולם ציבור שלם שמקבל פטור כמעט אוטומטי בשם "תורתו אומנותו".
המצב הזה היה בלתי מוסרי גם קודם, אבל אחרי 7 באוקטובר הוא פשוט בלתי אפשרי. לא ניתן לנהל מדינה שיש לה צבא מילואים ענק שמורכב רק מחלק מהציבור. אין לכך תקדים בעולם, אין לכך לגיטימציה בציבור, והחמור מכל - אין לכך עתיד.
המלחמה שינתה תודעה
אבל יש גם הזדמנות. לחרדים אין היום אלטרנטיבה פוליטית אחרת. ממשלה עם לפיד וגנץ לעולם לא תיתן להם את מה שהם מקבלים כיום מהליכוד. זו בדיוק הסיבה שבגללה צריך להפסיק לפחד ולדחות.
נתניהו יודע היטב - אם לא עכשיו, אימתי? אם לא בעיצומה של מלחמה קיומית, שבה הציבור המשרת קורס מעומס המילואים ומשפחות שלמות קרועות מהשגרה, מתי כן יסכימו להיכנס תחת האלונקה? כמה עוד רזרבות נשחק? כמה עוד משפחות יקרסו?
הפתרון קיים: שירות לכל. מי שיכול - ללחימה, ומי שלא - למסגרות תומכות אחרות. כמה שנים לטובת עם ישראל.
זה הזמן לומר לחרדים: אתם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, אבל חלק שווה. מגיע לכם הכל כמו לכולנו, אבל בתנאי שתהיו איתנו לא רק בקואליציה אלא גם בחמ"ל, לא רק בבני ברק אלא גם בעזה.
בלי החרדים מתחת לאלונקה - את חמאס ננצח אבל נתפרק מבפנים. הציבור לא משלים עוד עם עיוותי העבר. הפוליטיקה השתנתה, המלחמה שינתה תודעה, והחרדים יצטרכו להשתנות גם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו