רק שטח מפורז יבטיח לנו ביטחון - אם לא נשנה את הגישה, האיום בצפון יחזור

מדינת ישראל עומדת שוב על סף החלטה גורלית, וההיסטוריה נראית כחוזרת על עצמה. הסכם 1701, שנחתם בתום מלחמת לבנון השנייה לפני 18 שנה, היה אמור להביא יציבות בגבול הצפון ולהבטיח פיקוח יעיל מצד ממשלת לבנון וצבאה. אך כפי שההיסטוריה לימדה אותנו - המציאות רחוקה מלהיות תואמת להבטחות. הסכם זה לא הצליח למנוע את התבססות חיזבאללה בדרום לבנון. להפך, הוא אפשר לו להתעצם בשקט.

התחזיות הקודרות של אז הפכו לעובדות בשטח, וב־2023 כבר הציב ארגון הטרור אוהל בתוך שטח ישראל. צה"ל אמנם לא נדרש להסכם בינלאומי כדי לטפל באירוע זה, אך חוסר היכולת לפנות את האוהל הפך לעובדה מוגמרת.

המשבר האמיתי טמון בכך שישראל מנהלת מדיניות כפולת פנים. צה"ל מציג לתושבים את הישגי הלחימה ואת ההיערכות לחזרתם אל בתיהם, אך הדרג המדיני משאיר את השיח מעורפל וחסר התחייבויות ברורות לגבי סיום המלחמה והסדרי הביטחון העתידיים. כתוצאה מכך תושבים בצפון חיים בתחושת אי־ודאות ובאי־אמון מתמשך במערכת.

לאחר 18 שנה שבהן לא נעשה כמעט דבר כדי להבטיח את ביטחון יישובי הצפון, מגיעה כעת הבטחה מחודשת: "לא ניתן לחיזבאללה לחזור לגדר", כפי שהצהיר קצין בכיר לאחרונה. אך ההבטחות האלו מהדהדות בחלל ריק - הניסיון מראה שגם אם יצליח צה"ל לתקוף תשתיות של חיזבאללה, הארגון יגיב בירי שעלול לשתק את הצפון. ומה אז? התשובה מוכרת מדי: דוחות מעקב, הוספת מטרות לבנק המטרות, ישיבות קבינט, ולבסוף שקט שמטשטש את הבעיה עד לפעם הבאה.

שינוי חשיבה וגישה

המצב הנוכחי דורש אמירה תקיפה וברורה. הרס בתי הכפרים צמודי הגדר ששימשו תשתית לכוחות רדואן הוא לא סתם עניין של מהלך מלחמה, אלא מסר אסטרטגי למדינת לבנון ולאזרחיה: מי שמאיים על ישראל יישא בתוצאות. תושבי הצפון רוצים לחזור אל בתיהם ולהרגיש בטוחים, והמדינה חייבת להם את הבטחת הביטחון הזה.

במקום להסתמך על כוחות בינלאומיים או על צבא לבנון החלש, ישראל צריכה ליצור פרימטר ביטחוני עצמאי שבו כל ניסיון לחידוש תשתיות של חיזבאללה ייתקל בתגובה נחושה וחדה. זו לא גישה תוקפנית - זו גישה אחראית. המטרה היא להבטיח שתושבי הצפון יוכלו לחיות בשקט, בידיעה שהמדינה מגבה את ביטחונם גם לטווח הארוך ולא רק עד סיום הקדנציה של הפוליטיקאי הבא או הקצין המתחלף.

אם לא נשנה את החשיבה ואת הגישה, נגלה שוב בעוד כמה שנים כי האיום חזר במתכונתו המוכרת. והתושבים? הם יישארו שוב קרובים מדי לגדר, עם סכנה שמחכה ליום שבו הכל יתפוצץ מחדש.