המוציא לפועל של קרב הבלימה מול איראן

אם צריך לסכם במילה אחת את הקדנציה של יוסי כהן בראשות המוסד, "איראן" תהיה כנראה ההולמת ביותר.

לטוב ולרע (בעיקר לטוב), איראן העסיקה אותו יותר מכל. גם קודמיו הקדישו לה את עיקר זמנם ומרצם, אבל אצל כהן - בדיוק כמו מי שהיה המודל שלו כראש מוסד, מאיר דגן - זאת היתה לא רק מטלה מקצועית שהונחתה על הארגון בידי ראשי הממשלה, אלא משימת חיים לכל דבר.

כהן האמין במה שהוא עשה ורתם לכך את כל כישרונו ויכולותיו. הוא הזדהה לחלוטין לא רק עם מטרת העל - למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית - אלא גם עם הראייה באיראן כמקור כל הרע באזור, ובכלל - בצורך של מדינת ישראל להפנות אליה קשב ואמצעים עודפים ולרתום סביבה קואליציות אזוריות ובינלאומיות שיבלמו את שאיפותיה האימפריאליסטיות.

המושך בחוטים

את אלה תיעל כהן לשני צירים עיקריים: מדיני ומבצעי. בראשון הפך כהן עולמות כדי לדחוק בארה"ב לפרוש מהסכם הגרעין, ובהמשך לכך - להטיל על איראן סנקציות משתקות. הוא השכיל לייצר בעלי ברית אינטימיים בממשל טראמפ (ובראשם שר החוץ מייק פומפאו, שהגיע לארץ במיוחד כדי להשתתף אתמול בערב הפרידה של כהן מהמוסד), ולשכנע אותם לראות באיראן את אותו השטן שרואה בה ישראל. התוצאה ניכרה לא רק במעשים המדיניים של האמריקנים, אלא גם בצבאיים; חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, היה הבולט שבהם, ולצידו הג'סטה שביצע המוסד עבור האמריקנים, כשעל פי פרסומים זרים חיסל בטהרן את בכיר אל־קאעידה אבו מוחמד אל־מסרי, שהיה אחראי לפיגועים בשגרירויות ארה"ב במזרח אפריקה.

גם ההסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין, ולצידם הקשרים שהודקו עם סעודיה ומדינות נוספות במפרץ, נועדו לבצר חזית מוצקה נגד האיום האיראני. למוסד, ולכהן בראשו, היה בכך תפקידו מרכזי. סביר להניח שאם יום אחד ייחשף יומנו של ראש המוסד, תשתרר תדהמה מעומקם ומעושרם של הקשרים שמוסדו עם שלל גורמים באזור, ומעבר לו.

זו לא התחנה הסופית

בציר השני, המבצעי, ביצע המוסד בשנים האחרונות שלל פעולות שזכו לתהודה חריגה. גניבת ארכיון הגרעין היתה הבולטת שבהן; היא גם שהובילה לפרישת ארה"ב מהסכם הגרעין ולהשחרתה של איראן בעיני גורמים רבים במערב, ובעיקר אצל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שאנשיה מפקחים על הפעילות הגרעינית האיראנית ובעקבות החשיפה הפכו מן הסתם לחשדנים בהרבה.

גם שתי החבלות במתקן הגרעין בנתנז, וחיסולו של פרויקטור הגרעין האיראני מוחסן פחריזאדה, הוסיפו להילה שנצצה סביב המוסד בשנותיו של כהן בראשותו. התחושה - שכהן עודד אותה בכל פה - היתה שידו של המוסד נמצאת בכל מקום, כל הזמן. כהן האמין שזה משרת את ההרתעה של מדינת ישראל, וכפועל יוצא מכך - את המוסד. מקטרגיו (ויש לא מעטים כאלה, גם בשורות המוסד) טענו שכהן מחזק בכך בעיקר את עצמו.

במקרה הזה נדמה ששתי התשובות נכונות. המוסד אכן צבר לא מעט תהילה בשנים האחרונות (וכפועל יוצא מכך התחזקה ההרתעה), אבל כהן ניצל זאת למינוף אישי. בשונה מקודמיו הוא מצא את עצמו לא פעם מתראיין "באקראי", וככלל - נמצא (ומצולם) תמיד במקומות שצריך. "סוכנות ידיעות רבת עוצמה של איש אחד", היטיב לכנותו אחד מבכירי המוסד בעבר.

רבים מהקולגות של כהן מחוץ למוסד לא אהבו את העוצמה שצבר, או את קרבתו לראש הממשלה נתניהו. כמה מהם גם התקנאו בתקציבים שהצליח להביא עקב כך למוסד. בתקופה שבה נדרשו רוב הארגונים לקיצוצים ולהתייעלות, המוסד תפח משמעותית בכסף, בתקנים ובתשתיות. לא בטוח שהבוננזה הזאת תאריך ימים. סביר שעל רקע הקיצוצים הצפויים בתקציב המדינה, יידרש גם מחליפו דוד ברנע לתרום את חלקו.

בשונה מכל קודמיו, שראו במוסד את פסגת הקריירה שלהם ואת התחנה הסופית בחייהם הציבוריים, כהן לא הסתיר מעולם שהוא מכוון יותר גבוה, הכי גבוה - לראשות הממשלה. את תקופת הצינון שנכפתה עליו (שלוש שנים) הוא מתכוון לנצל כדי "לעשות לביתו" (שמו כבר נקשר בקרן השקעות שמקים שר האוצר האמריקני לשעבר, סטיבן מנוצ'ין, שמתכוונת לעבוד בעיקר במפרץ; לכהן עלולה להיות בעיה, משום שבשנים הקרובות הוא מנוע מלעשות עסקים במדינות שעימן עבד). מן הסתם הוא יניח במקביל את התשתית שתשרת אותו עם כניסתו העתידית לפוליטיקה, ולשם כך ישמר פרופיל תקשורתי גבוה יחסית לקודמיו.

את מורשתו הוא תמצת בעצמו בנאום שנשא שלשום, כאשר קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן. "יש להגביר את הפעילות נגד המשטר האיראני ולהילחם בו ובפעולותיו עד חורמה, עד שיבין שכל יציאה מהקווים תעלה לו בנזק עצום", אמר במבט קדימה, אבל גם במה שנשמע כמו סיכום הולם לקדנציה שלו בראשות המוסד