"לא חשבתי על כלום כשהפצצנו": עדות ראשונה של נווט שהשתתף בתקיפה בתימן

"ברגע ששיגרנו את החימושים לא חשבתי על שום דבר", משחזר סא"ל (מיל') א'. "בדרך שאלתי את עצמי שאלות ועברו מחשבות בראש, אבל מעל המטרות בתימן לא היה כלום בראש – מתרכזים בביצוע המשימה".

א' הוא נווט קרב בטייסת 133, אשר הוביל יחד עם מפקד הטייסת את התקיפה הדרמטית של צה"ל בתימן ביום ראשון האחרון. בפעם הראשונה מאז המבצע המורכב הוא מספר על מה שהתרחש ברגעים הדרמטיים במרחק עצום מישראל - מהרגעים המתוחים בדרך לתקיפה מרחק של כ־1,800 ק"מ מגבולות ישראל, דרך ההפצצות ביעדים שהוגדרו ועד החיבוק בירידה מהמטוס וההבנה שזה ממש לא הסוף.

התגובה הישראלית הגיעה בעקבות טיל קרקע־קרקע ששוגר בשבת מתימן לעבר מרכז הארץ - ויורט על ידי מערכת חץ. "התחלנו את ההכנות כמה ימים לפני התקיפה", מסביר א'. "חשוב לומר שחיל האוויר מוכן למעבר מ־0 ל־100 מהר מאוד, ואנו עושים זאת לא מעט - אך אין ספק שהכנות שכאלו מייצרות מבצע מוצלח יותר. צריך לומר, היתה לי תקיפה בלבנון שבסופה נותרו כמה חימושים מהמטוס, והורו לי לטוס לעזה, כשבדרך התעדכנתי וביצעתי תקיפה נוספת".

א' הינו קצין ותיק בטייסת. לפני חמש שנים, בגיל 45, הוא השתחרר משירות קבע ממושך ועבר לשירות ביטחוני מסווג במשרד הביטחון בד ובד עם המשך שירות המילואים. במבצע שימש כנווט של מפקד הטייסת, סא"ל ע', במטוס החוד.

הוא מסרב בנימוס לומר כמה זמן ארכה הטיסה, ומסביר שמדובר בטיסה ארוכה, "אך לי יצא באופן אישי לבצע טיסות ארוכות מאלה", הפטיר מבלי לפרט היכן ומתי. "תוך כדי טיסה פחות מתעסקים עם מחשבות, יותר עם המשימות המבצעיות. אבל יש כמה דקות גם להסתכל למטה ולהתפעל מהנוף השונה. יש טיסות שבהן מדברים על דברים קטנים אחרים, אבל הפעם פחות התפנינו והתעסקנו במשימה. ככל שאתה מתקרב אתה מתמקד יותר ויותר במשימת התקיפה".

"הציפורן בקצה האצבע"

בסביבות השעה 17:00 הגיעו מטוסי חיל האוויר אל יעדם והחלו לשגר את הטילים לעבר מתקני האויב. "ברגע שהחימושים יוצאים יש תחושת הקלה, אבל מהר מאוד חוזרים להתעסק מבצעית במה שצריך לעשות", הוא אומר. "היינו רחוקים מאוד מהבית. כשהסתובבנו לאחור והתחלנו לקבל תמונה כללית ודיווחים חשבתי בעיקר על הצלחת המשימה. הסתכלתי על המטוסים האחרים והייתי גאה באנשים שהיו שם איתי. כמובן, הייתי דרוך מאוד גם בדרך חזרה כי זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. עד הנחיתה, או כמו שאומרים אצלנו – עד התחקיר".

א', שמתגורר בשפלה, היה אחד הטייסים הראשונים שהקפיצו את עצמם למטוס ב־7 באוקטובר. "אחרי כמה כניסות ויציאות מהממ"ד הרמתי טלפון לטייסת ואמרתי שאני מגיע. היינו המבנה הראשון שלא מתוך הכוננויות שהגיע לעוטף".

מאז הוא במילואים באופן רצוף, ומבצע פעילות מבצעית ענפה בזירות הרבות שמאיימות על ישראל. "יצא לי לתקוף בכל מקום שהוזכר באמצעי התקשורת, וזה לא רק אני. הרבה מהלוחמים שאיתי צעירים בהרבה והגיעו במהירות למקומות שלי לקח 30 שנה להגיע אליהם".

כשירדו מהמטוס לאחר ההגעה מתימן לארץ, הם התקבלו בחיבוקים. "היו שם ילדים, כי מבחינתי הם ילדים - בני 21 או 22 - שביצעו משימה מדהימה. כולם מאוחדים יחד במשימה. צריך לומר שזה לא רק אנחנו, זה כל הצוות מסביב שמאפשר לנו לבצע תקיפות. אנחנו אולי אלו שנמצאים בקצה ומטילים את הפצצות, אבל מאחורינו עומדים אלפי אנשים, כולל הגף הטכני שמחמש את המטוסים ומתחזק אותם, וכל מי שמפעיל את הבסיס, אנשי מודיעין, ועוד. אנחנו הציפורן שבקצה האצבע, אבל יש מאחורינו יד ארוכה שבה תשתית וגם גוף מאחוריה".

"כולנו בזה יחד"

המתקפה בתימן אמנם הינה אירוע חריג יחסית, אך היא מתרחשת במציאות חריגה. טייס נוסף אמור היה להתראיין לכתבה זו, אך הראיון בוטל מסיבות מבצעיות. גם א' מתראיין תוך כדי משימות בלבנון ובאזורים נוספים. האתגר אף גדל, משום שיש לו בן שמשרת בחטיבת הנח"ל וייתכן שיוקפץ למשימות בצפון או בדרום. "מאוד יכול להיות שהוא ימצא את עצמו בלבנון. אני משתדל לא לדבר על זה תוך כדי טיסות, אבל ברגע שאני נוחת אני מייד ניגש לרכב, מוציא את הטלפון ומקווה לא לראות שם דברים לא נעימים. בסוף אבא זה אבא".

א' מבקש בסוף הראיון להדגיש את מחויבותם של אנשי חיל האוויר, בקבע ובמילואים, כשהוא עצמו חוגג השבוע יום הולדת 50. "כולנו מבינים את גודל השעה. עוד לא פגשתי מישהו שאמר שהוא כבר לא מסוגל".

כשאני שואל כיצד הוא רואה את יום השנה למלחמת חרבות ברזל הוא אומר: "אני מסתכל על חגי תשרי, ומה שעובר לי בראש זה המשפחות של החללים, הנרצחים והחטופים. זה בעיניי כמו מנהרה שהמשפחות הולכות בה, ואני לא יודע כמה חג שמח יהיה להם. גם בנם של חברים טובים שלנו נפל, סמל אריאל אוחנה ז"ל, ואנחנו עברנו את הטלטלה איתם. זה מה שעובר לי בראש. זה לא רק צוות אוויר, כל עם ישראל יחד בתוך הדבר הזה".