המילה החשובה מכולן נעדרת מתחקיר הקרב על בארי

מילה אחת ויחידה נעדרתמהתחקיר החשובשפרסם אתמול צה"ל לקרב בקיבוץ בארי: הפקרה. דווקא היעדרה של המילה מתחקיר כל כך מקיף ויסודי מבליט את המובן מאליו, שחייב להיאמר בכל פה ובכל מקום: תושבי קיבוץ בארי (ושאר יישובי העוטף והמבלים במסיבת הטבע) הופקרו ב־7 באוקטובר לגורלם. צה"ל הגדול, שאמור היה לשמור עליהם, נעלם והותיר אותם לבדם מול אויב שטני וצמא דם, שרצח ושרף ואנס ובזז וחטף במשך שעות ארוכות כמעט ללא הפרעה.

התחקיר הוא מופת של חקר האמת וחפירה לפרטי-פרטים, עד כמה שניתן לברר אותם בהינתן האינטנסיביות והעוצמה של האירועים ובעובדה שרבים מהקורבנות נהרגו. הוא מלמד את מה שהיה ידוע מהרגע הראשון: שחמאס פעל באין מפריע, למעט התנגדות מעוררת השראה של חברי כיתת הכוננות ושל בודדים שהגיעו לגזרה, לעתים קרובות באופן פרטי.

הוא גם מלמד שנדרשו לצה"ל שעות ארוכות מדי להתארגן, לאסוף כוחות ולהשיב מכת נגד. זאת תוצאה ישירה של ניהול מבצעי כושל וכאוטי, שיצר מצב שבו בשעה 13:30 - שבע שעות אחרי שראשוני המחבלים פשטו על בארי - היו בקיבוץ רק 26 לוחמים ישראלים (כולל חברי כיתת הכוננות) ומולם כ־340 מחבלים. רק כעבור כשעתיים התהפך מאזן הכוחות, אבל עד אז כבר נגרם עיקר הנזק בהרוגים ובחטופים.

התחקיר מגלה כי מבין 32 החטופים מבארי, תשעה נחטפו עד לשעה 10 בבוקר, והיתר בין 10 לאחת בצהריים. המשמעות: התארגנות טובה ומוקדמת יותר של הכוחות והסתערות על הקיבוץ היו מקטינים את מספר הנרצחים והנחטפים.

ועדיין, זאת תהיה טעות לשפוט את הקרב הזה בהסתכלות דקדקנית על כל פרט. צדקו תושבי בארי, כשהפנו לאלוף (מיל') מיקי אדלשטיין, שערך את התחקיר, כמה שאלות עקרוניות בהרבה מאשר מי פעל איפה ומתי. כך, התהייה איך קרס המכשול שהובטח כי יהיה בלתי עביר, ומדוע מוצב פגה הסמוך (ששמו הרשמי הוא "מגן בארי") לא סיפק לקיבוץ הגנה, ומדוע המתינו כוחות רבים במשך שעות מחוץ לקיבוץ ולא נכנסו פנימה להילחם ולהציל חיים.

אלה שאלות שחורגות ממתחם התחקיר הספציפי הזה, ומחייבות הסתכלות על התמונה הגדולה. אדלשטיין עסק רק במה שקרה בבארי, אבל מבט־על - שיתאפשר לאחר שיושלמו כל עשרות התחקירים על מה שקרה בעוטף באותו הבוקר - ילמד על ממדי הכשל בהגנה והכשל במענה מיידי, ועל קריסת כל הקונספציות שאחזו בממשלה ובצמרת צה"ל ובפיקוד הדרום ובאוגדת עזה.

טעות נוספת תהיה לשפוט את התנהלותם הטקטית של לוחמים וכוחות בקרבות נקודתיים. תפקידו של צה"ל לעשות את זה כדי ללמוד ולהפיק לקחים, אבל מבחינה ציבורית – כל מי שהגיע באותו היום להילחם בעוטף עשה זאת כנגד כל הסיכויים, כשיתרון ההפתעה והכוח בידי הצד השני. לכן גם צדק אדלשטיין כשהתעלם מהרעש הציבורי ושפט בענייניות מלאה את האירועיםסביב ביתה של פסי כהן, שבו הוחזקו בני ערובה רבים. רק כך הוא יכול היה להגיע לשורה התחתונה, שלימדה שרובם נרצחו ככל הנראה בידי המחבלים, ושפגזי הטנק נורו כדי להרתיע ולא כדי להרוג בני ערובה.

אפשר להבין מדוע קשה למי שנפגעו באירוע זה ובאחרים להשלים עם המסקנות. החיפוש הטבעי הוא אחרי אשמים, ולכל הפחות אחראים, ובמקרה הזה האחריות ברורה. עמד עליה הרמטכ"ל בנאומו בטקס סיום קורס קציני החי"ר, כשלצידו ראש הממשלה שהמשיך גם אתמול לחמוק מאחריותו הכוללת לאסון שקרה (ועדיין קורה) במשמרתו.

לכן, צדקו תושבי בארי כשדרשו אתמול את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתרד לחקר האמת בכל הרמות, כהמשך לתחקירים שעורך צה"ל. דווקא ניסיונותיה של הממשלה לחמוק מחקירה כזאת מלמדים עד כמה גדול חדלונה, עד כמה עמוקה היתה ההפקרה, שנמשכת, ועד כמה נכונה היתה תחושתם של תושבי העוטף באותה השבת שמתחת למעטפת הנוצצת של מדינת ישראל האימתנית ושל צה"ל הגדול מסתתרים בגדי המלך החדשים.