האיום היחיד על סינוואר: שלטון אחר ברצועה

לנוכח ההתרעות שהופעלו בצה"ל היו צריכים לפעול אחרת כדי למנוע את האסון בכרם שלום • כניסה לרפיח צריכה להיעשות רק כשישראל תחליט שכלו כל הקיצין במו"מ על החטופים • מוטב שבמקום להציג לציבור מרחק מהניצחון המוחלט - תוצג לו תמונת מצב ריאלית יותר

הפצצות ברפיח, צילום: ללא קרדיט

התקרית הקשה אתמול (ראשון) בכרם שלום היתה מלכודת קלאסית, שנועדה לגרום לישראל לפעול מהבטן ולא מהראש. חמאס קיווה באמצעותה לגרור את ישראל לתגובה קשה ברפיח, שתסבך את ישראל בעיתוי רגיש במיוחד.

הותר לפרסום: שלושה לוחמי צה"ל נהרגו מהירי למרחב ההומינטרי בכרם שלום, צילום: רויטרס

התקרית הזאת מעלה לא מעט שאלות שנוגעות להתנהלות הטקטית של הכוחות. שטחי כינוס הם נקודת תורפה מוכרת וידועה – זכורה במיוחד הקטיושה שגרמה להריגתם של 12 חיילי מילואים סמוך לכפר גלעדי במלחמת לבנון השנייה. נקודת התורפה מחייבת היערכות מוקדמת והקפדה על נהלים ופרטים. מאחר שחמאס מבחין בוודאי בכך שצה"ל מרכז כוחות גדולים סמוך לגדר הגבול בדרום הרצועה, לקראת פעולה אפשרית ברפיח, מתבקש לבדוק איזה תדרוך ניתן לכוחות, ומה נעשה מרגע שנכנסה התרעה על ירי אפשרי מכיוון עזה.

מרגמות הן נשק סטטיסטי, ולרוע המזל לעיתים הן פוגעות, כפי שקרה אתמול. למרות המחיר הכבד זאת היתה תקרית מקומית, שאסור לה שתהפוך לאירוע אסטרטגי שיגרור את ישראל לשינוי בתוכניות המלחמה שלה. כניסה לרפיח, שנמצאת כעת בלב השיח המדיני והביטחוני, צריכה להיעשות רק כאשר ישראל תחליט שכלו כל הקיצין במו"מ על החטופים, ואחרי שתפנה את מרבית הפליטים הפלשתינים מהעיר באופן שישיג את מרחב הלגיטימציה המקסימלי מול ארה"ב ומצרים.

פעולה עצימה ברפיח עלולה רק לסבך את ישראל. פלשתינים בחוף הים של רפיח (ארכיון), צילום: אי.פי.אי

הדעה הרווחת בישראל היא שחמאס חושש מפעולה ברפיח, אולם שיגור המרגמות אתמול והמבוי הסתום שאליו נקלע המו"מ לעסקת חטופים עשויים ללמד שהארגון סבור דווקא אחרת – שפעולה ברפיח תסבך דווקא את ישראל, אולי באופן בלתי הפיך. בחמאס מקווים שברפיח תאבד ישראל את שאריות הלגיטימציה והתמיכה הבינלאומית שיש לה, ואולי גם תמיט על עצמה סנקציות בינלאומיות שונות.

סינוואר לא מתרגש מפגיעה באזרחים. רפיח, אתמול, צילום: רויטרס

יחיא סינוואר כבר הוכיח שהוא לא מתרגש מפגיעה באזרחים הפלשתינים ברצועה. האיום היחיד עליו, לבד מפגיעה פיזית בחייו, שאותה ישראל לא הצליחה לממש עד כה, הוא הצבת איום ממשי בדמות אלטרנטיבה שלטונית חדשה בעזה.

העובדה שישראל מסרבת לעשות זאת, ומבהירה שתוותר על שגרירות בריאד כדי למנוע שלטון פלשתיני אחר בעזה, היא חדשות טובות לחמאס, משום שבהיעדר חלופה הוא נותר למעשה בשלטון. במקום לקדם פתרון פרגמטי בעזה, שיהיה בבחינת הרע במיעוטו, פועלת ישראל באופן שהיא נשארת עם הרוע המוחלט של חמאס.

במקום לעסוק בדיבורים על "מרחק נגיעה מניצחון מוחלט", מוטב היה שתוצג לציבור תמונת מצב ריאלית. עזה עוד לא הוכרעה, ולא תוכרע לגמרי גם אם ארבעת הגדודים הנותרים של רפיח ינוצחו. ממילא ספק אם הפעולה המתוכננת ברפיח תוביל לכך, ואפשר להעריך בוודאות גבוהה שגם בסיומה נישאר עם שתי שאלות היסוד שאין להן מענה גם כעת: איך משיבים הביתה את החטופים, ומה עושים בעזה ביום שאחרי.

מוטב היה שתוצג לציבור תמונת מצב ריאלית. נתניהו, צילום: מארק ישראל סלם

כדי לצאת מהמבוי הסתום צריכה ישראל להשיב את היוזמה לידיה כפי שעשתה בראשית המלחמה. במקום להיכנס עם הראש בקיר של רפיח, אפשר לקחת את אוגדה 162 ולפשוט עם כוחותיה על אזורים בצפון הרצועה שצה"ל כבר פעל בהם. זה יזכיר לחמאס את מחיר ההפסד, וירחיק ממנו את השיקום והשליטה בשטח. רפיח, שחיכתה עד עכשיו, תוכל לחכות עוד קצת. אסור לישראל לתת לחמאס פרס ולהפוך את האירוע הטקטי הכואב של אתמול למלכודת אסטרטגית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר