הלב החם והחשבון הקר: רפיח היא רכיב חובה במנוף הלחץ

כן או לא רפיח? לפני או אחרי עסקה? כן או לא להפסקת המלחמה? לנסיגה מוחלטת מעזה? להשבת תושבי צפון הרצועה? המון שאלות, ורק רכיב אחד בעסקה (הווירטואלית בינתיים) מטואטא אל מתחת לשטיח, וכמעט אין עוסקים בו - שחרור אלפי מחבלים רוצחים מבתי הכלא בישראל, ובכללם הנאצים מהנוחבה.

הפטפטת סביב העסקה ותנאיה, ובעיקר עמדת ארה"ב לגביה, הביאו עד כה לנזקים מרובים ולהחלשת כוח העמידה הישראלי מול סחטנות חמאס. אבל דווקא סביב מה שצריך לדבר עליו, וללבן ולבחון ולשקול היטב, שורר קשר של שתיקה: האפשרות הלא בלתי סבירה שאנו וילדינו ונכדינו נשלם בדמים מרובים על שחרור סיטוני של מחבלים כבדים מהסוג המדובר.

ברי ושמא

אין דרך נחמדה לומר זאת, אבל למרות הכאב, הצער והתסכול הנוראים - חובה לשוב ולומר זאת: סבבים קודמים של שחרור מחבלים בתמורה לחטופים עודדו סבבים נוספים של ניסיונות חטיפה ואירועי חטיפה. מספרית, סבבים קודמים של שחרור מחבלים הצילו מעטים, אך הביאו למותם של רבים פי כמה.

שני כללים יהודיים עתיקים נעדרים מהשיח הנוכחי. הראשון: "ברי ושמא" (בעברית: ודאי וייתכן) - "ברי עדיף", והשני: "אין פודין את השבויין ביתר על דמיהן... שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם".

ניסיון העבר הקרוב מלמד שמחבלים ששוחררו בעסקות קודמות - שבו לפגע. זה "ברי". זה מוכח. זה הרבה יותר קרוב לגדר ה''ודאי". זה בוודאי לא "שמא", כפי שנטען. הכלל השני שניסחו עבורנו חז"ל נועד למנוע ריבוי חטיפות, או בלשון ימינו - "חטיפות חיקוי" ו"העתקה", כמו אלה שחמאס־יו"ש מדבר עליהן כבר חודשים.

הנתונים היו ועודם חד־משמעיים: את האינתיפאדה הראשונה, שבה נרצחו 154 ישראלים, הניעו משוחררי עסקת ג'יבריל ב־1985. אלפי המחבלים ששוחררו בעסקות בשנים 1999-1993 נטלו חלק גם באינתיפאדה השנייה, שבה נרצחו 1,178 ישראלים ואלפים נפצעו. עשרות ממשוחררי עסקת טננבאום ב־2004 רצחו יותר מ־40 ישראלים. משוחררי שליט תכננו מאות פיגועים, שבהם נרצחו יותר מ־100 ישראלים, שנים לפני 7 באוקטובר.

תנאים "סבירים" יחסית

עסקת שליט הרימה תרומה מכרעת לתשתיות הרוע והרשע שחמאס בנה ברצועה. חבורת סינוואר שהורחקה לעזה תכננה והוציאה אל הפועל את הטבח, שהוליד מלחמה, שבשניהם נרצחו ונפלו עד כה כ־1,500 אזרחים וחיילים.

כל עסקה שנעשתה בעבר שפכה עוד דלק על מדורת הטרור, ותרמה משלה לפיגוע, לרצח ולחטיפה הבאים. למעשה, היא כמעט הזמינה אותם. מהמנהיגים שלנו מצופה שלצד הרגש היהודי החם ומצוות פדיון השבויים, שצרובה בדנ"א היהודי, הם יערכו גם את החשבון הקר, הנורא והאכזרי שהם מחויבים לערוך, מתוקף אחריותם לביטחון כל אזרחי המדינה.

שאלת רפיח קשורה לחשבון הנורא הזה. עסקת החטופים הקודמת, בתנאים "סבירים" יחסית ובתמורה לשחרור מספר מועט יחסית של מחבלים "קלים", התאפשרה מכיוון שסינוואר חש איום ממשי על המשך אחיזתו הצבאית והאזרחית ברצועה.

מי שרוצה להתחיל להתקרב לעסקה דומה, ולהתרחק מהמחיר המופרע שסינוואר וחבורת הנאצים שלו דורשים מאיתנו עתה, חייב לייצר מנופי לחץ דומים לאלה שהתקיימו אז. רפיח היא רכיב חובה במנוף הלחץ הזה.