ללכת עם ולהרגיש בלי: כך ישראל הגיבה באיראן מבלי להיגרר למלחמה

קשה היה לפספס את אנחת הרווחה בישראל ובמערב, משהתברר שתקיפת־התגובה באיראן המיוחסת לישראל עברה בשלום ולא הסלימה לתגובת־נגד.

זאת היתה מטרת התגובה מלכתחילה. היא נתפרה בעדינות, כך שתאפשר לכל הצדדים ללכת עם ולהרגיש בלי: לישראל להגיב מבלי להיגרר למלחמה, ולאיראן לספוג מבלי להידרש לתגובה. לשתיהן יש די צרות, מבלי שייגררו למלחמה ישירה באינטנסיביות גבוהה. מבחינתן הקו שורטט, והמסר הועבר. אפשר להמשיך הלאה.

בתקיפה עצמה באיראן שידרה ישראל יכולת משמעותית. על־פי הדיווח ב"ניו יורק טיימס", היא בוצעה באמצעות טילים ממטוס ששוגרו מטווח רחוק, ופגעו במדויק מבלי שאותרו או יורטו בדרכם. הפגיעה במכ"מ של סוללת הטילים הרוסית המתקדמת S-300 אותתה לאיראנים שהם חשופים מכפי שחשבו. סביר שזה יוביל אותם לבזר את מתקני הגרעין, ולהאיץ את תהליך העברתם למתקנים תת־קרקעיים חסינים.

יש צרות נוספות

אלא שהאירוע רחוק מסיום, וצהלות הניצחון של גורמים עלומים בישראל היו מנותקות מהקשר. ראשית, כי שום דבר לא נגמר; ישראל מסובכת אסטרטגית ואופרטיבית עד מעל לראשה בכל חזית וגזרה אפשרית. שנית, כי ישראל הגיבה, אבל ספק אם באמת השיבה את ההרתעה המלאה; המבחן יהיה כאשר הבכיר האיראני הבא יהיה על הכוונת. שלישית, כי איראן חצתה את הרוביקון שלה כאשר שיגרה 350 חימושים בשבת שעברה משטחה לישראל; הפעם הראשונה היא תמיד הכי קשה, הפעמים הבאות יהיו קלות עבורה יותר.

מנגד, גם הטענות שהתגובה היתה מאכזבת היו מנותקות מהקשר. מיותר להכביר מלים על השר בן גביר, שכדרכו לא הבין את האירוע (וגם לא היה שותף לו). ישראל לא חיפשה לפתוח את האירוע, היא חיפשה לסגור אותו מבלי להיגרר למלחמה נרחבת בחג הפסח, ואגב כך גם להעביר מסר. בדרך, היא זכתה בבונוס צפוי ומשמח בדמות חבילת הסיוע הנדיבה על סך 14 מיליארד דולר שאושרה בקונגרס, ובבונוס לא צפוי בדמות הקואליציה הבינלאומית שהתגבשה סביב ישראל בעקבות התקיפה האיראנית.

הקואליציה הזאת, שכללה את כל מדינות המערב ואת כל מדינות ערב השפויות, היא אירוע תקדימי עם פוטנציאל דרמטי בחמישה ממדים לפחות. הראשון, מדיני־צבאי מול איראן: מסנקציות על פרויקט הגרעין, על ייצור וייצוא טכנולוגיות של טילים, ועל משמרות המהפכה ומפקדיו, ועד לאפשרות (שכרגע נראית רחוקה) של פעולה צבאית מתואמת כנגדה. השני, הגנתי מול איראן: חומת מגן מתואמת שבשבוע שעבר הגנה על ישראל, אבל בעתיד יכולה להגן גם על סעודיה, האמירויות וכל אינטרס משותף אחר. השלישי, צבאי מול החמאס: ישראל "ויתרה" על תגובה קשה באיראן, ויכולה להמיר אותה בפעולה מוסכמת ומתואמת ברפיח. הרביעי, מדיני בזירה הפלשתינית: אפשרות לדיל כולל – לרבות נורמליזציה עם סעודיה ומדינות נוספות – כחלק מהסדרה נרחבת ביום שאחרי הכרעת החמאס. החמישי, בלגיטימציה: אחרי חודשים שבהם היתה מבודדת ומוקעת בעולם, ישראל שבה לקונצנזוס וזכתה בתמיכה רחבה – שדורשת תחזוקה ותיאום כדי שתישמר.

הסרת האיום של מלחמה ישירה מול איראן מחזיר את ישראל לצרות האחרות שלה, והן רבות מלהכיל. הראשונה והבוערת ביותר היא עניינם של 133 החטופים, שיציינו בחג הפסח 200 ימים בשבי. בקשתו של השר מאיר פרוש להעביר מצות ויין לחטופים היתה הדגמה לניתוק שמאפיין את הממשלה בכל הקשור אליהם. לא אוכל כשר לפסח חסר להם, אלא את מהות החג - חירות.

חמאס הוא אכן אגוז קשה במיוחד לפיצוח, אבל האין־מדיניות הישראלית העניקה לו שלל מתנות חינם – מהגדלת הסיוע ההומניטרי ל־500 משאיות ביום ועד להפסקת המלחמה דה־פקטו (כל עוד אין כניסה לרפיח). לא בטוח שגם הכניסה לרפיח תוביל לשובם של החטופים, והממשלה צריכה לגבש מדיניות ברורה כיצד היא מממשת את חובתה כלפי מי שהופקרו על -ידה ב־7 באוקטובר.

חמאס יתגמש?

גם כאן, מי שממלאת את חלקה היא ארה"ב, שמשתמשת בכוחה כדי להפעיל לחץ על החמאס. נראה שביקורו אתמול של איסמעיל הנייה בטורקיה היה כהכנה לאפשרות שצמרת החמאס תגורש מקטאר, תחת דרישה אמריקנית. במקרה כזה, תהיה להנייה וחבריו האופציה להתארח בטהרן הלא אטרקטיבית, בביירות או בדמשק המסוכנות (ע"ע סלאח עארורי), או באיסטנבול המעטירה. ועדיין, צריך לקוות שהגירוש בפועל הזה יחזיר לחמאס את תחושת הנרדפות, ויסייע להגמשת תנאיו במו"מ על שחרור החטופים.

להיעדר פתרון לסוגית החטופים מצטרפת ההפקרה של הצפון. הממשלה ממאנת גם כעת לתת פתרון לשלל הבעיות של תושבי הצפון המפונים, והיא גם לא מקדמת פתרון מדיני או צבאי מול חיזבאללה ולבנון. חיזבאללה אמנם הוכיח בעימות מול איראן שהוא אינו מעוניין במלחמה, אבל הוא גם לא ממהר להיכנע ויידרש מהלך משמעותי כדי שישנה מדרכו.

ויש את יהודה ושומרון שנפיצים מתמיד, ואיומי טרור כנגד יעדים ישראלים ויהודים ברחבי העולם, ואת הכבדת הנטל על משרתי המילואים ומנגד את חוק הגיוס השערורייתי שטרם עבר מהעולם. "צלחת פסח גדושה" הגדיר זאת אמש בכיר בצה"ל: צלחת שתישאר איתנו גם כשהחג יעבור, על כל המרורים שבה.