היום שאחרי התקיפה האיראנית: למנף את ההצלחות הצבאיות להישגים אסטרטגיים

התקיפה האיראנית על ישראל היא אירוע חסר תקדים בכל קנה מידה. אין עוד אף מדינה בעולם שהתמודדה עם פעולה מסוג זה, שבמסגרתה שוגרו יותר מ-300 כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים לעבר ישראל.

אך ככל שהתקיפה היתה חסרת תקדים, ההגנה האווירית, שיירטה יותר מ-99 אחוזים מהאיומים, בפעולה מתואמת ומתוזמרת, מרשימה עוד יותר והיא זו שאפשרה הגנה מלאה לאזרחי ישראל.

ישראל הציגה עליונות אווירית, טכנולוגית, מבצעית ומודיעינית - ומעל הכול, עליונות ביכולת האנושית שאפשרה את המבצע ההגנתי יוצא הדופן הזה.

לאירוע זה השפעות אסטרטגיות מערכתיות על המשך המערכה הנוכחית ואף על עתיד קיומנו פה. על ישראל לראות בהישג זה הזדמנות חד-פעמית בחייה של אומה צעירה שחוותה טראומה אדירה בשבת השחורה של 7 באוקטובר.

הערכתי כי ההצלחה שבהדיפת האיום הביאה למספר הישגים מרכזיים. ראשית, היא שיקמה במידת מה את ההרתעה הישראלית - לא רק מול איראן, אלא מול האזור כולו, זאת משום שגם איראן החזקה לא הצליחה להשיג את יעדיה, לפגוע בתפקודה הצבאי ובוודאי שלא ברציפות תפקודה של ישראל.

בנוסף, ישראל החלה להחזיר את אמון הציבור בצה"ל ואת הגאווה הלאומית. הצלחת מבצע ההגנה תרמה לחוסנה של החברה הישראלית, החשובה מאוד להמשך הלחימה ובכלל.

המתקפה האיראנית חשפה את משטר האייתולות ומטרותיו, זאת אחרי שאיראן פעלה לראשונה באופן ישיר מול ישראל ולא דרך שלוחותיה. חשיפה זו תורמת רבות ללגיטימציה הבינלאומית הישראלית, שנפגעה מאוד בחודשים האחרונים כתוצאה מפעולות צה"ל בעזה.

ההתקפה הכושלת גם אפשרה את חיזוק קואליציית הברית של המדינות שסייעו להצלחת ההגנה - ארה"ב, אנגליה, צרפת, ירדן וסעודיה.

לא רוצים להרחיב את המערכה

כעת, ישראל צריכה להשכיל למנף הצלחות אלו לכדי הישגים אסטרטגיים להמשך המערכה הנוכחית, בטווח זמן המיידי, כמו גם להישגים ארוכי טווח, הכוללים את מניעת הגרעין האיראני וייצוב המזה"ת.

לשם כך, צריך להחליט האם תגובה ישראלית בעיתוי זה נכונה - ואם כן, האם יש צורך בפעולה צבאית נרחבת ועוצמתית או במענה מסוג אחר.

ארה"ב, וכפי הנראה גם מדינות הקואליציה האחרות, מבינות כעת כי איראן מהווה איום אזורי ועולמי, אך למרות זאת לא רוצות, לפחות לא בעיתוי זה, להרחיב את המערכה ולדרדר את האזור לכדי מלחמה אזורית.

אז מה עושים עכשיו? יכולתה של ישראל לתקוף באיראן באופן עצמאי, ללא סיוע ארה"ב, היא עניין מאתגר ובוודאי כזה שדורש היערכות רחבה הן בבניין הכוח והן בהפעלתו – כל זאת אחרי שישה חודשי לחימה עצימה בזירה דרומית ובזירה הצפונית.

עד כה, עזה היוותה הזירה העיקרית בלחימה והפיכת איראן לזירה עיקרית בהכרח תמנע המשך השגת היעדים ברצועה.

מרחבי ביטחון קשיחים

לאור העובדה כי ישראל חייבת להגיב למתקפה האיראנית, ההערכה היא כי צה"ל ימצא במנעד האפשרויות מטרה שניתן להשיגה מבלי לגרור תגובה איראנית נוספת שתביא אותנו לסף מלחמה אזורית.

עם זאת, להיבטים האסטרטגיים אחראי הדרג המדיני - ורק הוא. על הממשלה לקבוע תכלית מעודכנת למערכה הנוכחית ולהגדיר סדר עדיפות חדש, שבראשו החזרת החטופים גם במחיר גבוה, שעד כה נתפס כבלתי-אפשרי, כמו הפסקת הלחימה בעזה.

למעשה, על הדרג המדיני להתחיל בגיבוש תפיסת ביטחון חדשה למדינת ישראל. עד מלחמת "חרבות ברזל" תפיסת הביטחון התמקדה במלחמת קצרות מאוד, על בסיס ההבנה כי ניתן  "לטפל" ברצועת עזה ובגדה באופן מהיר יחסית - וכך להתמקד באיראן ובזירה צפונית המהוות איום משמעותי יותר.

המערכה הנוכחית והתקיפה האיראנית החזירו את ישראל לבסיס קיומה. עלינו לשמר הרתעה חזקה לאורך זמן, לארגן את גבולות המדינה עם מרחבי ביטחון "קשיחים", לארגן את מרחב העורף וביטחון הפנים, ולחזק את הקואליציה עם מדינות הברית כך שיהוו חלק פעיל בהסרת האיום האיראני.