ההצלחה הפנומנלית של חיל האוויר בבלימת המתקפה האיראנית העניקה לישראל שלושה בונוסים: הראשון, מניעת נפגעים בנפש, ונזק מוגבל בלבד; השני, אפשרות לכינון מעשי של ברית הגנה אזורית; והשלישי, חופש פעולה ומחשבה על אופן ועיתוי התגובה.
ההצלחה המבצעית היתה תוצאה של מודיעין איכותי (ישראלי-אמריקני) ושל היערכות מוקדמת ותוכנית מדוקדקת שהוצאה לפועל בשלמותה, וכן של שיתופי פעולה בינלאומיים ואזוריים שהוכנו ותורגלו במשך שנים עם הצבא האמריקני ושותפות אזוריות, לרבות חלוקת משימות וגזרות פעולה ושפת תקשורת מוסכמת. גם המזל היה עם הטובים, משום שהטילים הבודדים שחדרו את שכבות ההגנה יכלו לגרום לתוצאה אחרת.
איראן תקפה אמנם בעוצמה רבה, אבל לא בחוכמה רבה. שיגור הגל הראשון של כטב"מים העניק התרעה ארוכה וזמן יירוט ממושך, שנוצל עד תומו. אחריהם שוגרו טילי השיוט, שגם הם היו במעקב לאורך כל זמן הטיסה. רק מאוחר יותר שוגרו הטילים הבליסטיים, שהיו האתגר העיקרי למערכות ההגנה שכבר היו במוכנות שיא.
בשורה התחתונה: עשרות טונות של חומרי נפץ ששוגרו מאיראן לישראל יורטו כמעט כולם בדרך - כל 185 הכטב"מים ו-36 טילי השיוט יורטו לפני שהגיעו לשטח ישראל (70 מהם על ידי מטוסים של ארה"ב, בריטניה וירדן, והיתר על ידי חיל האוויר), ומבין 110 הטילים הצליחו רק בודדים לפגוע בבסיס נבטים שבנגב.
המתקפה האיראנית היתה חריגה פעמיים: בתקדים (לראשונה איראן תקפה את ישראל בגלוי, מאדמתה, ולא באמצעות שלוחים) ובעוצמה (איראן ניסתה להשמיד את שני בסיסי חיל האוויר המרכזיים בנגב, חצרים ונבטים, וכן יחידות בקרה אווירית). היא קיוותה לעצב בכך משוואת הרתעה חדשה מול ישראל, ולסכל תקיפות עתידיות נגדה ונגד האינטרסים שלה.
הזדמנות חד-פעמית
כישלון תוכניתה של איראן משחרר את ישראל לקבל החלטות ברוגע יחסי, מהראש ולא מהבטן. יש לא מעט נימוקים טובים לצדד בתגובה ישראלית חריפה נגד איראן, ויש גם לא מעט נימוקים טובים להימנע מכך.
הנימוק הבולט בעד פעולת תגובה נרחבת הוא שאיראן חצתה קו אדום, ואם היא לא תספוג תגובה קשה במיוחד - היא תפעל שוב. ישראל ידעה לרכז מאמץ פעם אחת, אבל תתקשה לעשות זאת על בסיס קבוע, משום שלמאמץ הזה יש עלות עצומה - כספית (עלותו של ליל אמש מוערכת בכמיליארד דולר), תודעתית (בחרדה האזרחית) ואפילו בעובדה שלמשך שעות ארוכות ישראל היתה נצורה ומבודדת מהעולם.
תגובה קשה נגד איראן אמורה להרתיע גם את שותפיה באזור, חיזבאללה בראשם, מפני מה שעלול לקרות להם אם יחליטו לתקוף את ישראל. הארגון הלבנוני תרם תרומה צנועה במיוחד למתקפה האיראנית, אבל סביר שזה נעשה בעצה אחת עם טהרן - בין אם משום שהאיראנים ביקשו שלא לשחוק את חיזבאללה כעת אלא לשמור אותו לשלבים הבאים של המערכה, ובין אם העדיפו להראות שבפעם הזאת הם פועלים בעצמם ובגלוי מאדמתם.
סיבה נוספת היא פרויקט הגרעין האיראני, שרשם התקדמות מדאיגה. אם ישראל תשתגע כעת, עשויים האיראנים לחשוש כי גם האינטרס העליון שלהם יהיה יעד לתקיפה. הנימוק הבולט נגד פעולת תגובה נרחבת הוא ההזדמנות הנדירה, אולי החד-פעמית, לצקת משמעות לברית ההגנה האזורית, ולהפוך אותה לעוצמת-נגד משמעותית לאיראן. המחמאות על הסיכול המוצלח של המתקפה האיראנית מגיעות אמנם לחיל האוויר, אבל האמריקנים היו שותפים מלאים: בגילוי המוקדם וביירוט, אבל גם במימון המלא למערכות ההגנה.
דרך הביניים
שוב הוכח שדברי רהב לחוד, ומציאות לחוד. ללא ארה"ב מתקשה ישראל להגן על עצמה. בדרך הם צירפו אליהם את בריטניה, צרפת וגרמניה - וכן את המדינות הסוניות המובילות באזור (סעודיה והאמירויות, וגם מצרים וירדן), שכולן נעמדו כחומה בצורה לצד ישראל.
ישראל מקבלת הזדמנות שנייה, בלתי צפויה, לסדר את העניינים באזור. אחרי שכשלה להפוך את מתקפת 7 באוקטובר לקמפיין עולמי נגד הטרור, ומצאה את עצמה מבודדת ונטולת לגיטימציה, היא נמצאת כעת שוב בלב הקונצנזוס. האמריקנים גם מציעים לה דיל חלומי לכאורה: ברית גלויה שכוללת יחסים פורמליים עם סעודיה ורוב המדינות הסוניות, שניתן להוון אותה גם לקמפיין של הרגע האחרון נגד הגרעין האיראני. המחיר: הסכמה לפתרון כלשהו לסוגיה הפלשתינית.
למעשה, ישראל נדרשת לתעדף את האינטרסים שלה. אם איראן מעל הכל, כפי שנטען תמיד, הברית הזאת תבטיח שהעולם המערבי והערבי יעמדו לצד ישראל במאבקה. מנגד, אם העיקר כעת הוא הרתעה, ישראל יכולה להלום באיראן, בידיעה שהדבר עלול להוביל לאובדן הברית וגם לתגובת-נגד איראנית שעלולה להידרדר לכדי מערכה אזורית נרחבת. וישנה גם דרך ביניים - ישראל יכולה להגיב באופן מדוד ומתוחכם, שיפגע באיראן אך לא יוביל למערכה נרחבת.
זה יאפשר לה לשוב להכרעת חמאס, השבת החטופים והרחקת חיזבאללה מגבול הצפון, מבלי להידרדר למלחמה רחבה ובעיקר מבלי לאבד את ארה"ב ואת ההזדמנות לשינוי טקטוני במציאות האזורית והעולמית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו